עשר ברכות מצרים: כשה' מקיים תורה ומצוות
לאלוהים אין אצבע, וגם לא זרוע - אך כל ניסיונותיהם של חז"ל לשרש אמונה פשטנית זו, עלו בתוהו. אבל הקב"ה הכה את המצרים באצבע אלוהים ובזרועו - וכל מכה הביאה מנגד ברכה ליהודים. להדפיס ולשמור: גם לשבת הזו, וגם לליל הסדר
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב- בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
"לא נודעתי להם". יש לפרש: לא ידעו את מלוא כוחי, כשם שלא ידעו את כל שמותַי. ואכן, הפסוק הפותח עוסק בשמותיו של הקב״ה, שהם ה׳, אל, שדי - ומגלה כי הוא נגלה אל האבות בהרבה שמות, אך בשם ה׳ לא נודע להם. מספר שמותיו של הקב״ה הוא רב, ומרבית השמות מייצגים את תכונותיו ואת פועלו, ולא את דמותו. וכאשר שואל משה איך קוראים לו, אומר הקב״ה: אהיה אשר אהיה. "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלַחני אליכם".
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
רבות עסקו חכמינו בניסיון להוציא מראשם של בני האדם את ההגשמה של ה׳. האנשים נוטים לתאר לעצמם את הקב״ה בדמות אדם, כי אם ה׳ יצר את האדם בדמותו כצלמו - הם סבורים כי כשם שהאדם דומה לאלוהים, גם אלוהים דומה לאדם. וכשהם שומעים ביטוי כמו אצבע אלוהים, נטייתם הטבעית לחשוב שלאלוהים יש אצבעות. וכן, זרוע אלוהים, חושבים שיש לו ידיים, וכשקוראים וירא אלוהים, כאילו יש לו עיניים.
כל הניסיונות של חכמינו לשרש אמונה פשטנית זו עלו בתוהו, ופשוטי העם נזקקים לצורך אמונתם לדמיין את האלוהים כאדם. ומכאן קצרה הדרך ההפוכה: לחשוב אדם זה או אחר לאלוהים.
למי למי יש יותר כבוד?
ואמתיק זאת בסיפור על שלושה ישראלים חשובים שהתייצבו, בבוא שעתם, לפני הקב״ה. הוא שאל את האחד: מה עשית בחייך? ענה לו האיש: אני פלוני אלמוני שפיקדתי על הצבא הישראלי, והובלתי אותו מניצחון לניצחון, ולכן אני ראוי למקום ליד כיסא הכבוד. שאל את השני: ומי אתה? אמר לו: אני הייתי ראש ממשלה, גורל העם היה בידי במשך שני עשורים, והבאתי אותם לחוף מבטחים. גם לי מגיע לשבת סמוך לכיסא הכבוד. שאל את השלישי: ומה עשית אתה? אמר לו: אני הייתי מנחה הטלוויזיה, שכל עם ישראל הקשיב שבוע-שבוע למוצא פי, ואתה יושב על הכיסא שלי.
הקב"ה מקיים את דבר התורה
בפרשת וירא מגלה הקדוש ברוך-הוא תכונות שלא שיערום אבותינו. והיכן אנו מוצאים זאת? בעשר המכות שהיכה את המצרים. הכתוב מספר לנו כי הקב"ה הקשיח את לב פרעה, כדי שיוכל להנחית עליו עוד מכה ועוד מכה. בכל מקום שיש סיכוי כי פרעה יתרַצה, וישַלח את עבדיו היהודים - מקשיח הקב״ה את לב המלך, כדי שיוכל להנחית עליו עוד מכה ממכות מצרים.
האם הקב"ה עושה זאת מתוך רצון רע, או שמא הוא עושה מה שנגזר עליו? והאם יעלה על הדעת שמשהו נגזר על הקב"ה עצמו? יש מצב! כידוע, בין שבעת הדברים שנבראו לפני בריאת העולם, הייתה גם התורה. היא לא הייתה כתובה על נייר או על קלף, כי אלה טרם נבראו, אך נכתבה "באש שחורה על אש לבנה". ולפי דברי חז״ל, התבונן הקב״ה בתורה כל הזמן, ולפי הכתוב בה – פעל כאילו הייתה זו גזרה משמים.
ומשום שהיה כתוב בתורה מראש כי המצרים חייבים לקבל עשר מכות - לא נתן להם להיכנע בטרם תוגדש סאת סבלם, ובטרם נתגשם כל הכתוב בתורה. וכל כך למה? לא כדי להתעלל במצרים, ולנקום בהם על מה שעשו לנו. חס וחלילה וחס. אלא בשל סיבה אחרת לחלוטין – הסתבר, בדיעבד, כי כל מכה שהיכה הקב"ה במצרים, הביאה, מנגד, ברכה ליהודים!
עשר ברכות
ואכן, כל עשר המכות שהביאו אסון למצרים, הביאו ברכה לישראל. ולכן, כדי לא למנוע ברכה מישראל, נאלץ הקב"ה להכות עוד ועוד במצרים. ואלה עשר ברכות מצרים:
דם: למצרים מכה, וליהודים ברכה על שפע יבול היין: כנאמר בברכת יעקב: כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו.
צפרדע: למצרים מכה וליהודים ברכה. הכיצד? מסבירים חז"ל: בשעה שסיים דוד המלך ספר תהילים, זחה דעתו עליו. אמר לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד, אלא שאני עוסקת במצווה גדולה: שיש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו, כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב, נוטלני ואוכלני. וכך למדנו מידת הענווה. והרי ברכה שנייה ליהודים, צפרדע.
כינים: למצרים מכה, ולישראל ברכה. שנוהגים לברך זה את זה: שתמיד נהיה בראש ולא בזנב. וכך מברכות גם הכינים אישה את רעותה. ואם למצרים הכינה מכה, ליהודים הכינה נחמה.
ערוב: למצרים מכה, ולישראל ברכה. והיא מצוות שמירת השבת כהלכתה. שרומז בניקוד קצת שונה, לעירוב חצרות ועירוב תבשילין, אות לשמירת השבת על כל כלליה ודקדוקיה.
דבר: למצרים מכה, ולישראל ברכה. שהוא בניקוד אחר דבֵּר, דבר אל בני ישראל ויסעו. ובזכות אותו דבר הגיעו עד ארץ ישראל. והרי ברכה חמישית.
שחין: שהוא מידת הענווה, שכולנו שחין, כורעין ומשתחווין לפניו' ושחה קומתנו כשאנו מבקשים דבר. אומה שחינה של שכינה פרוש עליה תמיד. וזו ברכה.
ברד: למצרים מכה, וליהודים ברכה. והיא ברכה לפריון העדרים, רמז לנקודים, עקודים וברודים, שבהם הביא יעקב ברכה לעצמו וללבן חותנו.
ארבה: סמל לצמיחתו של העם, שנאמר: "הרבה ארבה את זרעך כחול אשר על שפת הים", שהוא ההבטחה של ה' לאברהם, אחרי שעמד במבחן העקידה.
חושך: הוא דרך חינוך הבנים. שנאמר, בניקוד קצת שונה, חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר.
והוא ברכה שנזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה.
בכורות: יש לקרוא בַכורות, והוא רמז לטעמה המתוק של התורה, הנמשלת ל"בכורה בטרם קיץ, בעודה בכפו יבלענה".
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב. אך בהפכן ממכות לברכות, ראוי לזוכרן אחרת, ולתת בהן סימנים כך: דץ כעד, שבא חב! דץ - שמח. כעד - כמי שהיה עד לנסים. שבא - להתארח בליל הסדר. חב - חובה עליו לספר ביציאת מצרים.
טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
