שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מאגמה צ'אלנג' 2011: זכרונות מאפריקה

    דנה מאיר השתתפה במסע מאגמה צ'אלנג' לאוגנדה. אחרי שהתאוששה מהמפגש עם בעלי החיים בשמורות, מהלילות באוהלים ומקריאות "מזונגו" שנקראו לעברה על ידי המקומיים, היא הבינה שהחלק המעניין הוא בעצם המפגש עם עוד 40 נשים

    "רוצה מנגו"? שואל אותי הילד היחף באנגלית מצוינת. אותה אנגלית שהפתיעה אותי בכל מפגש עם ילדים באוגנדה. אבל מתברר שאנגלית היא השפה הרשמית באוגנדה וילדים מגיל הגן כבר שולטים בה. הוא בדרכו לבית הספר. המנגו שהוא נושא איתו נקטף מהעץ בחצר ביתו ובהפסקה הוא יאכל אותו.

     

     

    "לא תודה", אני עונה לו, מודעת לכך שהמנגו שהוא מציע לי הוא המזון היחיד שישביע אותו לאורך היום. מודעת גם למרחק ההליכה לבית הספר ובעיקר, מודעת לרגליים היחפות.

     

    לגלות את עצמך בעולם חדש - שירז טל בשיחה עם המקומיים (צילום: אסנת קרסנסקי) (צילום: אסנת קרסנסקי)
    לגלות את עצמך בעולם חדש - שירז טל בשיחה עם המקומיים(צילום: אסנת קרסנסקי)

     

    אלפי ילדים כמוהו ראיתי באוגנדה. עושים את דרכם אל בית הספר כשהם לבושים בתלבושת צבעונית - זרחנית כמעט שמנקדת את שולי הדרכים ומקשטת אותם באינספור צבעים. כולם (כמעט) יחפים. אבל זה לא מפריע לו להציע לי את המנגו שלו. כי כאלה הם תושבי אוגנדה: ידידותיים למשתמש וחברותיים להפליא.

     

    גם אנחנו ידידותיות. לסביבה ולעצמנו. ארבעים נשים שהגיעו לכאן כדי לעבור יחד חוויה של פעם בחיים. ארבעים נשים שנבחרו בקפידה, שעד לפני שבוע לא הכירו אחת את השנייה ושעכשיו מתנהלות כמו משפחה מאוחדת, מחוברת, שיש לה שפה משלה, והומור משלה וזיכרונות משותפים שזר לא יבין אותם.

     

    תרומה לבית ספר מקומי

    לבנות עור כמונו מכונות באוגנדה "מזונגו" (מילה שפירושה "איש עם עור מתקלף"), וחלק מהמקומיים שאנחנו פוגשות מספרים שלפני כן, מעולם לא דיברו עם אדם לבן. אולי זה בגלל שהמסע שלנו נע בדרכים הפחות מוכרות של אוגנדה. באזורים בהם ניתן לחוש בעוצמה את הדופק הפועם, החזק, של אפריקה כפי שרק מעטים זוכים לחוות אותה.

     

    באחד מימי המסע אנחנו מגיעות לבית ספר בכפר נידח. הילדים לבושים בתלבושת אחידה בצבעי כחול ותכלת וההתרגשות שלהם עולה על גדותיה. אבל גם ההתרגשות שלנו ברורה ופועמת. כי הבוקר אנחנו מקימות מגרש ספורט לילדי בית הספר. במאגמה מאמינים בתרומה לקהילה ביעדים אליהם מגיע המסע ולכן הבוקר אנחנו כאן.

     

    מתחלקות לקבוצות, בונות בחצר בית הספר מגרש ספורט שיכלול שערי כדורגל, עמודי כדורסל, מגרש כדורשת ותחנות ספורט שהילדים עוברים בניהם בצהלות שמחה. גוש ענקי של נשים וילדים יוצר תוך שניות המולה של שמחה והתרגשות, חיבוקים וצחוק, שירה שיוצאת מהלב ובעיקר המון אמהות שלא יכולות שלא להשוות את חייהם של ילדי אוגנדה לחייהם של הילדים הפרטיים שהשאירו בבית. מי מאושר יותר? בכלל לא ברור.  

     

    לעשות למענך ולמען האחרים (צילום: אסנת קרסנסקי) (צילום: אסנת קרסנסקי)
    לעשות למענך ולמען האחרים(צילום: אסנת קרסנסקי)

     

    איך מתארים כל כך הרבה רגעים מיוחדים?

    מיום ליום אפריקה הופכת להיות חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה, ומיום ליום אני מבינה שאת החוויה שאני עוברת כאן לעולם לא אוכל לתאר במילים. כי לכי תסבירי למי שלא היה שם את ההרגשה שמעניק לילה מלא כוכבים באוהל באפריקה. לכי תסבירי את רגעי הצחוק המטורפים שחווית עם חברותיך לג'יפ, את השיחות המיוחדות שנוצרו בניכן, או את החיבור שנוצר בינך ובין אישה מיוחדת שהכרת. לכי תסבירי את ההנאה שהרגשת כשעפת כמו ציפור באומגה, כשנהגת בדרך הלא פשוטה, בג'יפ שמעולם לא נהגת בו לפני כן ובעיקר: לכי תסבירי את האהבה שקיבלת מארבעים נשים מדהימות שהיו שם איתך במאגמה צ'אלנג' באוגנדה.

     

     

    קדימה, יוצאות לדרך! (צילום: אסנת קרסנסקי) (צילום: אסנת קרסנסקי)
    קדימה, יוצאות לדרך!(צילום: אסנת קרסנסקי)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים