שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מאגמה צ'אלנג': מסע לארץ האפשר

    להיות אחת, להיות ביחד, להיות חלק מהנוף, חלק מהמקום וגם להקשיב לשקט הפנימי שבתוכך - נויה שגיב, מדריכה מסעות שטח של נשים במאגמה צ'אלנג', מתארת רגעים של קצה, רגעים של שמחה ורגעים של אפשר

    דמיינו שמיים ארמניים, דרכי בוץ, שיירת ג'יפים ובה נשים שבאו לחוות, להיות, לנשום נופים ואנשים אחרים. לצאת מהמקום המוכר. כל אחת והמקום שלה.

    להגיע לקצה: לקצה העולם, לקצה היכולת, לפעמים לקצה הסבלנות, לרוב לקצה היופי. אני קוראת למסע הזה "מסע אל ארץ האפשר".

     

    נשים שונות, ממקומות שונים, תפקידים שונים, חיים שונים - כל אחת מטעמה - מחליטה שהיא רוצה להיות חלק מהמסע. להיות 10 ימים בחברת נשים שהיא לא מכירה, במקום שהיא לא מכירה, בנופים לא מוכרים. מחליטה לנהוג בג'יפ, לישון בשק שינה, לאכול אוכל מקומי, ללבוש "בגדי מאגמה" שהיא לא מכירה ופשוט להיות.

     

    מפחיד? אולי. משחרר? בוודאי. וכל מה שקורה שם - במקום הזה - הוא מסע לארץ האפשר.

     

    להתחבר לטבע, לעצמך ולחברות החדשות (צילום: נגה נוה דויטש ) (צילום: נגה נוה דויטש )
    להתחבר לטבע, לעצמך ולחברות החדשות(צילום: נגה נוה דויטש )

     

    אני זוכרת רגע כזה, במסע האחרון שאותו הדרכתי, בארמניה. כל הלילה ירד גשם.

    אנחנו ישנות באוהלים והגשם פשוט לא מפסיק לרדת. ובבוקר, אני מתעוררת, מביטה אל הנשים המדהימות האלה, שהרגע סיימו לפרק את אוהליהם הרטובים ושמה לב שהן מחייכות. ואני שואלת אותן "אפשר להמשיך?" והן מחייכות ואומרות לי: ברור שאפשר. כמה דקות אחר-כך כולן בג'יפים, השיירה שועטת כגוף אחד בדרכנו אל פסגת ההר הגבוה ביותר בארמניה. ושם, ממש בפסגת ההר, בקצה השביל, בין פסגות ועננים, חיכתה לנו האחת והיחידה: קשת מדהימה. אין דרך לתאר את העוצמה, את ההתרגשות, את התחושה שיש דבר גדול ממך, שתמיד נמצא כאן, ולנו יש את הזכות להתארח שם. הכל אפשר. וברגע אחד, כמו שהיינו גדולות - כך היינו קטנות בתוך היקום הנהדר.

     

    כל אחת והאפשר שלה. עבור אחת מדובר על עצם הנסיעה לבד, בלי בן זוג או ילדים. פשוט להתנתק. להיות בשביל עצמה. אפשר לנהוג בג'יפ. היא. לא בעלה, ולא הבן שלה. היא, נוהגת, ידיים על ההגה, איזה רעד עבר בי כשהיא נתקעה עם הג'יפ. טעינו כשהתעקשנו איתה? ולאט לאט, בהנחיה ובעדינות, היא הצליחה לחלץ את עצמה.

     

    המפגש עם המקומיים - חוויות מיוחדות במינן (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    המפגש עם המקומיים - חוויות מיוחדות במינן(צילום: איה בן עזרי)

     

    עבור אחרת זה המפגש עם תרבות שונה. כשנכנסנו לכפר היא ראתה את הסבא שמקלף בצל, התיישבה לידו, בלי אומר, ועזרה לו לקלף, נרגעת. עבור אחת האפשר הוא להחליף גלגל, להתמודד בעצמה עם פנצ'ר. עבור אחרת זה להתאפק ולתת לאחרות להחליף גלגל. כולה טוב לב ורצון לנתינה. ובכל פעם שהיא רוצה ושואלת "אפשר לעזור?" אני עונה לה בחיוך ובחיבה - אפשר שתנוחי, תתני לאחרים. זה בסדר.

     

    ויש את מי שעבורה זאת ההתמודדות עם פחד הגבהים באומגה. מתחילת המסע היא נשבעה לי שהיא לא עושה. ואני, שגם לי יש פחד גבהים, בטח שאני מבינה. וזוכרת את ההיא ששאלה אם אפשר לא לעשות, וזה שאמרנו שאפשר גם לא - זאת הייתה בשבילה המתנה הכי גדולה. אז אני פעם לא דוחפת. וכשסיימה את האומגה, אחרי כל הפחד הזה, היא בכתה כל כך. לא מהפחד. אלא כי אפשר. ובכתה גם על כל הפעמים שהיא לא עשתה את זה עם הבת שלה ועל כל הפעמים שעוד תעשה.

     

    עבור אחת זה לדבר על דברים שלא תמיד אפשר. אנחנו יושבות במעגל אל מול נוף אינסופי, וכל אחת מספרת על החירות שלה, על האפשר שלה. והיא מספרת על ילדות קשה. על שנים של אי אפשר, במושגים שלעולם לא אבין. ואפשר לדבר על זה, ולבכות אחרי שנים שלא בכתה.

     

    ברוכה הבאה למשפחה החדשה שלך (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    ברוכה הבאה למשפחה החדשה שלך(צילום: איה בן עזרי)

     

    אפשר לישון בשק שינה, אפשר להיות יפה גם לא מאופרת, אפשר לסמוך על נשים אחרות, אפשר להיות לפעמים בשקט, אפשר לעמוד באמצע שום מקום להניף ידיים לבריאה ולצעוק שאפשר.

     

    וגם השנה אפשר. השנה אנחנו יוצאות לפורטוגל ואני מזמינה אותך להצטרף אלינו. הן אפשר.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איה בן עזרי
    להתמודד עם נהיגת שטח
    צילום: איה בן עזרי
    צילום: רוני סמואל
    נויה שגיב
    צילום: רוני סמואל
    מומלצים