שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רוק בקסבה": יורים, בוכים ומצחצחים את המצפון
    מצד אחד, "רוק בקסבה" נוגע בנושא חשוב, ויש בו כמה סצנות מצוינות. מצד שני, העמדת חיילי צה"ל כקורבנות האמיתיים של הכיבוש מציגה תמונה מעוותת שנמנעת מביקורת עצמית. אובדן התמימות של גיבורי הסרט אינו שקול לנפגעי מעשיהם

    "רוק בקסבה", סרטו של יריב הורוביץ, מביא את סיפורם של חיילים ישראליים ששירתו בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. בדומה לשלושת סרטי לבנון מהעשור הקודם ("בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון"), גם הסרט הזה נעשה על ידי מי שהיה שם, ומבקש באמצעותו לשוב אל הטראומה שחווה בעת שירותו הסדיר. 

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

      

    הטריילר של "רוק בקסבה"

    הטריילר של "רוק בקסבה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    התוצאה מעוררת יחס אמביוולנטי. מצד אחד, הסרט אינו נרתע מלהציג את צדם האכזרי של הכיבוש, ושל הדיכוי הישראלי את ההתקוממות העממית הפלסטינית.

     מצד שני, גיבורו הוא חייל נח"ל תמים, תומר (יון תומרקין), שדרך עיניו אנו נחשפים לזוועה. בסופו של יום, טוען הסרט, הוא-הוא הקורבן האמיתי של הכיבוש. בעל הנפש העדינה שהופך בעל כורחו לרוצח.

     

    מבחינה זו הסרט, שאת התסריט לו כתבו הורוביץ (שמאחוריו, בין היתר, בימוי פרסומות ופרקים בסדרת הטלוויזיה "רביעיית רן") וגיא מאירסון, מזכיר את זוכה האוסקר "פלאטון" של אוליבר סטון מ-1986. אף סרט אוטוביוגרפי למחצה זה הביא את סיפורו של טירון אמריקאי (צ'ארלי שין) בווייטנאם, שמאבד את טוהרו שעה שהוא נחשף לזוועות המלחמה.

     

    לבלוע רוק

    כאמור, "רוק בקסבה" (שם הסרט, על פי השיר של הקלאש, אינו קשור בדיעבד למתרחש בו) עוקב אחר ארבעה חיילי נח"ל המוצבים בעזה, שאחד מחבריהם (הנרי דוד) נהרג במהלך עימות אלים עם פלסטינים. במטרה לנקום ולאתר את רוצחיו, מתמקמים החיילים על גג הבית הפלסטיני שממנו הושלכה מכונת הכביסה שמחצה את חברם. זאת, למורת רוחם של בני המשפחה המתגוררים בו, הטוענים כי לא היתה להם כל מעורבות במעשה.

     

    יותם ישי, יון תומרקין ואנחל בונני ב"רוק בקסבה" (צילום: יוני מנחם) (צילום: יוני מנחם)
    יותם ישי, יון תומרקין ואנחל בונני ב"רוק בקסבה"(צילום: יוני מנחם)

     

    הסרט מתעכב על הדינמיקה היומיומית שבין החיילים ליושבי הבית, בינם לבין עצמם, וכמובן בניסיונותיהם לזהות את הרוצח, שהוא אחד מאותם צעירים המתגרים בהם ותוקפים אותם באבנים ובקבוקי תבערה.

     בנוסף לתומר, מצויים פה אקי חמום המוח (רועי ניק), אריאל הסטלן (יותם ישי), חיים (יפתח רווה) שמפתח חשק עז לחומוס המקומי, ומפקד ותיק וקשוח בשם חליבה (אנחל בונני), שדמותו מזכירה את זו שגילם רוברט דובאל ב"אפוקליפסה עכשיו".

     

    "רוק בקסבה" - העלילה במקור אמורה היתה להתרחש בשכם לפני שהועתקה לעזה, ומכאן הקסבה שבכותרת - מציג פלסטינים אלימים ורצחניים ואת חיילי צה"ל כמתגוננים, ויורים רק כשאין ברירה אחרת. כמו "פלאטון" לפניו, הסרט עוסק בהשחתת נשמתו הזכה של הכובש, ובתוך כך נצמד לאותה תפיסה צדקנית המייצרת סימטריה בין הקורבן והמעוול.

     

    אנחל בונני, יותם ישי, יון תומרקין ויפתח רווה. מצפוניים בשטח (צילום: יוני המנחם) (צילום: יוני המנחם)
    אנחל בונני, יותם ישי, יון תומרקין ויפתח רווה. מצפוניים בשטח(צילום: יוני המנחם)

     

    קשה, אגב הצפייה, שלא להיזכר בסרטה הקצר והנפלא של דינה צבי ריקליס, "נקודת תצפית" (1990), שמתנהל ללא דיאלוג וגיבורו הוא חייל מילואים המוצב על גג בעזה, ומתצפת באמצעות משקפת על המתרחש - מעין "חלון אחורי" של הכיבוש הישראלי. הסיטואציה אמנם דומה, אך סרטו של הורוביץ נצמד יותר לשחזור אירועים מוכרים מדיווחי הטלוויזיה של אותן שנים, והתובנות שלו אינן חורגות מאלה של שיח המחאה השגור ("הכיבוש משחית").

     

    מהרצפה לגג

    אחד ההיבטים הדרמטיים המוחמצים בסרט הוא מערכת היחסים שבין החיילים למשפחה הפלסטינית שעל גג ביתה הם שוהים. נכון הוא שגסותם ואטימותם בולטות נוכח מחאותיו של אבי המשפחה, שמתעקש כי נוכחותם בביתו הינה ללא אישור המושל. אך הסיטואציה האנושית משורטטת בקווים סכמטיים, ואינה מציעה מורכבות דרמטית ורגשית.

     

    קונפליקטים במדים. יון תומרקין ואנחל בונני ב"רוק בקסבה" (צילום: יוני המנחם) (צילום: יוני המנחם)
    קונפליקטים במדים. יון תומרקין ואנחל בונני ב"רוק בקסבה"(צילום: יוני המנחם)

     

    מצד שני, ישנן ב"רוק בקסבה" כמה סצינות מצוינות שמעניקות לו עוצמה. הטובה שבהן היא זו שבה תומר גורר עציר פלסטיני בבניין השב"כ, בחיפוש אחר האיש שלידיו הוא אמור למסור אותו.

    זוהי סצנה סוריאליסטית שממחישה לבדה את האבסורד והבלהה שבנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים. לזכותו עומדים גם עבודת הצילום הדינמית של אמנון זלאיט, והקצב הקולח שמעניקה לסרט העריכה של יצחק צחייק (זוכה פרס אופיר השנה).

     

    מרשים גם צוות השחקנים של הסרט, ובראשם יון תומרקין בתפקיד החייל הישראלי היפה שמאבד את תמימותו בשדות הלחימה של האינתיפאדה. זוהי הפעם השנייה בה נדרש הורוביץ לתקופת שירותו הסדיר (הוא יצר גם את הסרט התיעודי "האינתיפאדה שאחרי", שהתבסס על עדויותיהם המצולמות של חיילים ששירתו בשכם, ושימשו בסיס לסרט הנוכחי). כמו שלושת סרטי לבנון לפניו, גם "רוק בקסבה" מטשטש בין כובש ונכבש, ותמונת הסיום שלו - שלקוחה היישר מ"פלאטון" - מדגישה את מעגל הקסמים האכזרי של הכיבוש, ואת היותו של החייל הישראלי קורבנו האמיתי.

     

    מי פה הקורבן. רועי ניק וחאולה אלחאג' דיבסי ב"רוק בקסבה" ( צילום: יוני המנחם) ( צילום: יוני המנחם)
    מי פה הקורבן. רועי ניק וחאולה אלחאג' דיבסי ב"רוק בקסבה"( צילום: יוני המנחם)

     

    "רוק בקסבה" הוא הסרט הישראלי הראשון שעוסק באינתיפאדה הראשונה והצלקות שהותירה, מנקודתם מבטם של החיילים שחוו אותה. על שום כך הוא, ללא ספק, ראוי לעמוד במרכזו של דיון ממצה ונרחב. הבעייתיות האידיאולוגית שלו נובעת מרצונו להיות ביקורתי מחד, ומאידך - לחמוק מדיון אמיתי בסוגיות של אשמה ואחריות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      צילום: אילן שגיב
    רובים שלופים. רועי ניק ב"רוק בקסבה"
    צילום: אילן שגיב
    לאתר ההטבות
    מומלצים