נושאת הלפיד. ליהיא כותבת על הבחירות שלה

המסע הזה התחיל במוצאי שבת אחת, הוא סיים לכתוב משהו ואני גם, ונפגשנו בסלון.

"זהו, החלטתי", הוא אמר.

"אז מתי תודיע?" שאלתי.

"מחר", הוא אמר.

קמתי לחבק אותו, והוא קם לקבל חיבוק. ועמדנו ככה, שני אנשים באמצע הסלון של עצמם, מחובקים. אמרתי לו שאני איתו, בכל מה שיידרש.

הוא אמר שהוא יודע.

זו הייתה המחמאה הכי גדולה שקיבלתי.

מאז, במשך שנה, כל ערב, בסביבות 23:00 הוא היה מצלצל.

עוד בגליון סוף השבוע המיוחד של "7 ימים":

כך שתל המוסד מכשיר האזנה בכיסא של אבו מאזן  / רונן ברגמן

חנוך דאום מסביר: ככה נגמלים מהפורנו

רן ודנה בדירה של 20 מיליון שקל  / דנה ספקטור

בדרך כלל הספיקה לי מילה בקולו וכבר ידעתי אם היה מוצלח או פחות. כל יום הוא נסע למקום אחר בארץ, לבד מימי שלישי (שאז הייתה ישיבת צוות אצלנו, וכן, שמתי בייגלה על השולחן וחתכתי מלון). זה התחיל עם חברים בסלונים והלך וגדל עד שהגיע ללא פחות ממאתיים איש כל פעם. לפעמים יותר. ברמת־השרון באו 800.

תמיר, החבר של יאיר מגיל 14, אמר לי בלילה אחרי חוג הבית השני: "מי שיבוא לשמוע, ישתכנע. עכשיו השאלה כמה אנשים הוא יפגוש עד הבחירות". והוא פגש מאות כל ערב. דימונה, נהריה, יקנעם, נתניה. אני משתדלת להישאר ערה כשהוא מגיע. ברוב הפעמים אני מצליחה. לפעמים לא. אחת לכמה זמן, כשאנחנו מגלים שכבר כמה ימים לא מצאנו רגע לעצמנו (קוראים לזה להתגעגע), אני מצטרפת אליו. פעם לקיבוץ ליד ירושלים, פעם לכפר ורדים. אני נכנסת איתו לאוטו, מנסה להתחבר לרגע לחוויית הפרש הבודד שדוהר כל יום אל מעבר לאופק של כביש 6 כדי לדבר אל הלבבות. לקלף מהם את המחסומים וההגנות שהם בנו במהלך השנים הארוכות של האכזבות. של פוליטיקה שלא קשורה לחיים שלהם, שלא מייצגת אותם ושלא דואגת למה שמדאיג אותם.

(צילום: יונתן בלום)

(צילום: יונתן בלום)

אחרי כל כנס יאיר נשאר לדבר עם הפעילים. הם עושים סבב וכל אחד מסביר למה הוא כאן. בפעם הראשונה שאני נוכחת בסבב כזה זולגות לי דמעות. איש היי־טק מסביר שביקש חופשה ללא תשלום מהעבודה, כי הוא לא יכול להסתכל לילדים שלו בעיניים אם הוא לא יעשה משהו למען העתיד שלהם. אמא לשלושה קטנים, שלא יכולה להסתכל להורים שלה בעיניים כשהיא כל חודש לוקחת מהם צ'ק שעוזר בשכר דירה. בחור שבטיול אחרי צבא הבין שהוא נתן שלוש שנים בבוץ ושום דבר לא מחכה לו כשהוא חוזר. אישה בפנסיה שיוצאת לקרב אחרון למען המדינה,

 שהיא נתנה לה את מיטב שנותיה ואת חיי בעלה. וגם תמיד היו שתי מורות ומורה אחד. אנשי חינוך שמקדישים את חייהם לעתיד ולא מוכנים לתת לו להתפרק.

אנחנו נוסעים חזרה מכפר ורדים בכביש החשוף, שומעים מוזיקה, מדברים על הילדים, על החברים שהתגייסו לסייע ואני מדברת על הניצוץ שראיתי בעיני אנשים, שהיה שם מההתחלה, אבל עכשיו נראה שהוא הולך להתלקח.

בחלק מהדרך אנחנו גם שותקים יחד. פעם, כשהייתי רואה זוג שותק באוטו, חשבתי שזה עצוב שכבר אין להם על מה לדבר. זה היה הפחד הכי גדול שלי, להיות זוג ששותק. היום אני יודעת שלהיות יחד בשקט, בלי נהר המילים השוצף, זה לפעמים לא פחות חזק.

כל הזמן שואלים את יאיר שאלות. איתי מותר לו להיות בשקט.