שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: מוטי קמחי, גיל יוחנן
    יונתן הדסי ז"ל: צרור מהשיחים ואז הודעה בקשר
    הצוות שלנו היה הראשון שחצה את הקו הכחול במלחמת לבנון השנייה. ב-4:00 לפנות בוקר היה זה יונתן שגילה את דלת הבונקר של חיזבאללה ולאחר מכן הגיעה ההסתערות האחרונה שלו. החברים של הנופלים נזכרים וכותבים - טור אישי שלישי

    אירוע החטיפה שהוביל למלחמת לבנון השנייה תפס את הצוות שלנו בזמן הכנות למבצע בגזרה אחרת אבל כבר באותו יום עלתה כל היחידה צפונה. למעט כמה הקפצות, הימים הראשונים עברו בעיקר בהכנות ללא נודע.

     

    רק שישה ימים לאחר מכן, ב-18 ביולי, יצא הצוות שלנו למבצע ברכס השקד שבגזרת מארון א-ראס. אמנם היינו הצוות הוותיק ביותר ביחידה, ומאחורינו כבר היה מספר גדול של מבצעים, אבל משהו באוויר הפך את ההכנה למבצע הזה לטעונה. אני לא יודע אם זה בגלל האווירה הכללית ששרתה באזור, או כי ידענו שנהיה כוח צה"ל הראשון שחוצה את הקו הכחול, אבל זו בהחלט הייתה ההרגשה. זה לא יהיה עוד מבצע.

     

    עוד טורים ליום הזיכרון:

    אריה צוק ז"ל: הכול חשך. במקום שעמדתי נפלתי

    אמיר שייך וחי קלומיטי ז"ל: מאז הרגע הארור ההוא

     

     

    בפעם הראשונה שנפגשתי עם יונתן עמד מולי נער צעיר ובלונדיני, מעט רזה וקצת נמוך. ממש לא דמות הלוחם שציפיתי לראות. לקח לו זמן קצר מאוד להפריך את הדימוי שבניתי.

     

    יונתן הדסי ז"ל    ( )

    יונתן הדסי ז"ל    ( )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    יונתן הדסי. הלב של הצוות (צילום רפרודוקציה: ניב קלדרון) (צילום רפרודוקציה: ניב קלדרון)
    יונתן הדסי. הלב של הצוות(צילום רפרודוקציה: ניב קלדרון)

     

    חבריו ובני משפחתו, שאותם למדתי להכיר היטב, מתארים ילד ונער שובב. מצד אחד שטותניק אבל גם רציני כשצריך. כלומר, זה שיוביל את חבריו "לשאול" מכונית או קלנועית מהקיבוץ, אבל גם להתנדב ולעזור במשק. זה שהקניט והציק לאחיותיו הקטנות אבל גם היה אח אוהב ונערץ. בניגודיות הזאת נתקלתי: הנער העדין למראה התגלה כלוחם קשוח וחזק. אחד שלא השאיר באף אחד ספק באשר ליכולותיו הצבאיות.

     

    לאחר חודשיים של טירונות במגלן יצאנו - יונתן, אני וחבר נוסף מהצוות בשם עדו - לקורס חובשים. אלה היו ארבעה חודשים שבהם הפכנו מזרים גמורים לאחים בנפש. מלבד ההיכרות האינטימית זה עם זרועותיו של האחר - בשל הניסיונות הרבים להחדיר עירויים - למדתי להכיר את העולם של יונתן, את הרקע שממנו בא, את חבריו ואת משפחתו. לא יכולתי לזהות אף אחד מהם אבל עדיין הרגשתי שאני מכיר את כולם.


    כשאנחנו נלחצנו - הוא הוריד אותנו לקרקע ()
    כשאנחנו נלחצנו - הוא הוריד אותנו לקרקע

     

    אחרי הקורס חזרנו לצוות והמשכנו במסלול. יונתן התגלה כאחד המובילים בצוות הן ברמה המקצועית והן ברמה החברתית. במסלול לחוץ ביחידה התנדבותית, כל אימון, תרגול או מסע נראה כבעל חשיבות עצומה, אבל יונתן תמיד ידע להוריד אותנו לאדמה ולשים דברים בפרופורציה. תוך זמן קצר כינינו אותו "הלב של הצוות". בין אם הוא נתן דרור לרוח השטות שבו, בין אם היה רציני או כשסתם השרה רוגע, יונתן היה העוגן הרגשי של כולנו.

     

    אחרי שנה ושמונה חודשים מפרכים הפכנו ללוחמים ופעלנו בכל חלקי הארץ, כשיונתן לא מחמיץ אף מבצע - מהפשוטים ועד המורכבים שבהם. החשיבות שלו כלוחם גם קיבלה הכרה רשמית: הוא זכה בפרס הצטיינות ממפקד היחידה.

     

     

    אני זוכר את המקום שלי בטור הלוחמים המצומצם שנכנס באותו יום פנימה ללבנון. אני זוכר את הרגע שבו לוחמי סיירת "יעל" העבירו אותנו בתוך המסדרון הצר שפתחו בתוך שדה המוקשים, ואת ההרגשה שלאחריו: חדד את החושים, אתה בלבנון.

     

    לקראת 4:00 לפנות בוקר, בזמן שאנו מתכוננים לשהייה בשטח, יונתן מצא דלת באחד משיחי האלון שסבבו אותנו. אחריה נמצאה עוד דלת והבנו שאנחנו בתוך אחת מ"שמורות הטבע" שמהן מבצע חיזבאללה שיגורים לעבר ישראל. עם אור ראשון התכוננו למגע עם חיזבאללה, ולאחר שהתחלנו בפיצוץ הבונקר שמתחתנו הגיע הרגע. צרור אוטומטי נורה עלינו מאחד השיחים. השבנו אש והתחלנו להתקדם לעבר האויב בשיחים שמולנו. בעוד אנחנו מסתערים נאמרו בקשר המילים שמהר מאוד עברו בינינו ואותן כבר לא אשכח: יונתן נפל.

     

    השטותניק של הקיבוץ. יונתן בילדותו ()
    השטותניק של הקיבוץ. יונתן בילדותו
     
    ההלוויה. מציאות חדשה בלי יונתן (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    ההלוויה. מציאות חדשה בלי יונתן(צילום: רויטרס)

     

    המילים יצאו מפיו של ינון, זוג הברזל של יונתן. לא חלפו מספר שניות ויותם גלבוע ז"ל, פרמדיק היחידה, רץ לכיוון של יונתן. לאחר כמה רגעים, כשיותם לא ענה בקשר, רצתי יחד עם אלי לכיוון שניהם. המראה שנגלה לנגד עינינו היה קשה. יותם נהרג בזמן שניסה להציל את חייו של יונתן.

     

     

    החיבור להוריו ואחיותיו של יונתן היה מיידי. לצערנו, אם אפשר להגיד כך, נאלצנו להכיר את בני משפחתו המדהימה והחזקה שאותה אנחנו מחבקים עד היום. הקשר בין המשפחה הביולוגית לבין הצוות, משפחתו השנייה, השלים לנו ולהם את התמונה על דמותו של יונתן.
    קשר שעזר לשני הצדדים להכיר אותו יותר.

     

    באחר הצהריים של היום שבו נהרגו יונתן ויותם התאחד הצוות בבית החולים זיו בצפת, שם אושפזו שלושה מתוך ארבעת הפצועים הנוספים שהיו לנו בהיתקלות. אני חושב שרק בשלב זה התחלנו להבין מה קרה. ההבנה התעצמה ביום למחרת, בלוויה, שהייתה תחילתה של ההתמודדות עם מציאות חדשה. אליעזר, מפקד היחידה, אסף לאחר סוף השבוע את הצוות שהפך לחוליה (הפצועים עדיין היו מאושפזים), ובשיחה אמיצה ורגישה הסביר לנו שאומנם אנחנו רוצים לשקוע בצער שלנו, אבל היחידה זקוקה לנו. בימים שלאחר מכן המשיך הצוות לקחת חלק בלחימה הפעילה עד סיום המלחמה. המשיך בלי יונתן.

     

    יהי זכרו ברוך.

     

    * סמ"ר יונתן הדסי, בנם של מיר ויוסף, נולד ב-3 ביוני 1985. הוא גדל, התחנך והתבגר בקיבוץ מרחביה, והתגייס למגלן בנובמבר 2003. הוא נהרג מפגיעה בראשו ב-19 ביולי 2006, שבוע אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה. שנה לאחר מותו הוענק ליונתן ציון לשבח מטעם מפקד החטיבה. על קברו נחקקו המילים: "אחיהן של שרון ועדן, אוהב ונאהב, ננצור בלבנו לעד".

     

    * תחקיר והפקה: נעמה גיבורי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים