התמודדות לדוגמה: משפחה אחת, 3 חולות בסרטן
כשמישהו במשפחתנו חולה בסרטן אנחנו מגייסים את כל הכוחות להיות שם בשבילו, אבל מה עושים במשפחה אחת שבה שלוש נשים חלו? האם שושנה ושתי בנותיה, נעמי ורחלי, מספרות על המחלה שלא עוזבת את המשפחה, על ההתמודדות האמיצה וגם על רגעים טובים שבדרך
כתבות נוספות בערוץ הבריאות :
- מחקר ענק: חזה גדול מעלה הסיכון לסרטן השד
- בדיקת Foundation לאיתור גן פגום: האם היא יעילה?
- בשורה קשה: איך לספר שלאמא יש סרטן השד?
בגיל 32 גילתה נעמי גוש בשד. בתחילה חשבה שזו בלוטת חלב מאחר ובאותו זמן הניקה, אבל כמה חודשים אחר-כך, כשהגוש לא נעלם, הלכה לבדוק את הגוש, והרופאים בישרו לה שמדובר בסרטן. "הייתי בשלב 2 של סרטן השד, מיד עם קבלת התשובה נכנסתי לניתוח כריתה, עברתי טיפולים כימותרפיים וגם הקרנות. זה היה לא קל", היא מספרת. את הטיפולים סיימה לפני שנה ואת הטיפול בהרצפטין סיימה לפני מספר חודשים.
- רוצים להתעדכן בכל החדשות? היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet
ההתמודדות עם המחלה לא היתה זרה לנעמי, כשהיתה אמה שושנה בת 44, גילתה שהיא נושאת שני גנים פגומים המעלים את הסיכויים לחלות בסרטן השד והשחלות. האם החליטה לעבור ניתוח כריתה מניעתית, אבל ממש לפני שנכנסה לחדר הניתוח, גילתה המשפחה שהבת רחלי, שהיתה אז בת 18, חלתה בסרטן.
עוד בטרם הן מספרות את הסיפור, הן מבקשות לשבח את עמותת "תשקופת" שעשתה המון למענן ולמען חולי סרטן אחרים בעזרת תמיכה אדירה ויחס שנותן מענה לכל בעיה העולה בשל המחלה ובכל הקשר שלה - משפחתי, פסיכולוגי, פיזי ועוד.
"ידעתי שאני צריכה להיבדק", ממשיכה לספר האם שושנה, "לסבתא שלי היה סרטן השד, לאמא שלי היה סרטן השד והיה ברור לי שאני חייבת לעבור בדיקות. אבל רק בגיל 42, אחרי שהבאתי לעולם 11 ילדים, יכולתי לגשת לרופא ולבקש את הבדיקות. עד אז, או שהייתי בהריון או שהיניקתי ולא יכולתי לעבור אותן". שושנה גילתה שלא רק אמה נשאה גן פגום שמגדיל את הסיכויים לחלות בסרטן, אלא גם אביה, והיא נושאת את שניהם (brca1 ו-brca2).
"כשמדובר במוטציה אחת, יש סיכוי של בין 40-60% לחלות בסרטן. כשיש את שתי המוטציות, הסיכויים לחלות עולים לבין 60-80%. ידעתי שאני חייבת לעשות מעשה ולבצע כריתה מניעתית של השד והשחלות", היא מספרת על ההחלטה שהצילה, לדבריה, את חייה.
אבל הניתוח, כאמור, היה צריך להידחות, משום שכשושנה התכוננה אליו, גילתה רחלי בתה, שהיתה אז בת 18, שהיא חולה בסרטן. "כששמענו שרחלי חולה, החלטתי לחכות", היא אומרת, "רציתי שרחלי תסיים את טפולי הכימותרפיה ורק אז להיכנס לניתוח". רחלי חלתה בזמן שלמדה בפנימייה באנגליה. היא לא סבלה מכאבים כלשהם, אבל, היא מספרת, "הבטן שלי התנפחה לאט-לאט, נראיתי כאילו אני בחודש 5-6 של הריון וחשבתי שזה שומן, אבל זה היה רק באזור של הבטן, הכל התנפח ולא היו כאבים ולא כלום. אחרי חצי שנה אמרו לי ללכת לראות מה קורה כי לא הבינו מה זה - מצד אחד רק הבטן גדלה ומצד שני לא היה סיכוי שזה הריון". כשהגיעה לביקור בארץ במהלך חופשת הפסח, נגשה לבצע בדיקות ואלו הראו שמדובר בגידול סרטני והיא מיד נלקחה לבדיקות.
כשרחלי סיימה עם הטיפולים הכימותרפיים נכנסה שושנה לניתוח המניעתי. הבדיקות הפתולוגיות הראו שכבר החל גידול סרטני בשד שמאל, גודלו היה 4 מ"מ. "זה מאד מאד קטן", אומרת שושנה, "בממוגרפיה לא מבחינים במה שקטן מ-2 ס"מ, בשביל זה צריך MRI ולא לכל אחד עושים. הרופאים אמרו לי שסביר להניח שהיו עובדות שנתיים עד שהיו מוצאים אותו ועד אז הגוף שלי, סביר להניח, היה מלא בגרורות".
התוצאות חייבו טיפולים כימותרפיים, "אני חשבתי שאני בריאה ועושה הכל כדי להישאר בריאה, והנה אני צריכה לעשות טיפולים כימותרפיים", היא מספרת ומוסיפה, "בסופו של דבר על העניין הזה הציל את החיים שלי - מרגע הגילוי על הגנים ועד לניתוח המניעתי שהביא לפתולוגיה".
כריתה מניעתית נראית בעיני רבים ורבות הליך קיצוני, שושנה מספרת שהרבה אנשים ניסו למנוע ממנה לעבור כריתה מניעתית, "אמרו לי להיבדק בממוגרפיה או באלטרסאונד כל שנה אפילו חצי שנה, משום שהם לא הצליחו להבין למה אני צריכה לכרות איברים. אבל דווקא ההתעקשות הזו, שהרי לא היו רואים את הגוש בממוגרפיה, היתה נכונה".
למעשה, שושנה ממליצה לכל מי שנושאת את הגן וכבר הביאה ילדים לעולם, לשקול כריתה מניעתית של השדיים והשחלות - "אני יודעת שזה משהו דרסטי אבל זה מציל חיים. מה היעילות של השדיים אם האישה לא בחיים?" היא שואלת.
משפחה לוחמת
עברו 11 שנים מאז הניתוח וטיפולי הכימותרפיה ושושנה בריאה לגמרי. גם רחלי התחתנה והביאה ילדים לעולם. אבל אז חלתה נעמי (34), הבת הגדולה שסעדה את מיטת אמה ואחותה.
משפחה אחת, 3 נשים ומחלה אחת שטרפה את הקלפים עבור כל אחת, ויחד עם זאת, הן כולן, ללא יוצא מן הכלל, מספרות על הרצון לחיות, על מלחמה עיקשת במחלה שגובה מדי שנה את חייהם של רבים.
שושנה מספרת על התקופה בה רחלי היתה חולה - "מהיום הראשון שמצאו לה את הגידול הרגשתי כאילו אני בעולם אחר. לא בכיתי ולו יום אחד אפילו לא פחדתי, הייתי כמו על אוטומט עם אדרלנין, כל הזמן הייתי בפעילות וחשבתי על הפעילות הבאה. כאילו הלכתי למלחמה, לרגע לא יכולתי לחשוב שלא יהיה טוב".
"לרחלי יש אישיות מאד חזקה היא הילדה הכי שמחה שראיתי בחיים, היא תמיד אופטימית ותמיד צחקנו והיינו מאושרים. גם אחר-כך, כשעברתי בעצמי את טיפולי הכימותרפיה, זו היתה התחושה, שהכל יהיה בסדר".
כשחלתה נעמי, המצב היה שונה, היא היתה אמא ל-3 ילדים, בוגרת יותר מילדה צעירה בת 18 שלא מסוגלת בכלל לחשוב על המוות. "אצל נעמי דיברנו על הכל לעומק", מספרת שושנה ורחלי מוסיפה: "אני עברתי את התהליך לפני 12 שנים, זה כלל טיפולים
במהלך הטיפולים ליוו את בנות המשפחה פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, אבל, אומרת שושנה, "כשאתה עובר טיפולים כימותרפיים, הקרנות ואתה מרגיש רע, אין לך כוח ויכולת להיכנס לצד הנפשי, אתה נלחם על החיים שלך, בייחוד אם יש לך ילדים שאתה צריך לחזור אליהם. המלחמה הנפשית מתחילה אחרי שסיימת את הטיפולים, אז פתאום אתה מבין באיזה מצב היית".
נעמי מוסיפה שהמשפחה ניסתה לשמור על האופטימיות ככל האפשר, "היה הרבה הומור שחור סביב השולחן המשפחתי, זה עזר לנו להתמודד עם הכל, גם עם המוות בעקיפין".
עידוד ואופטימיות הגיעו גם בעזרת עמותת "תשקופת" הפועלת למען חולים במחלות קשות ומשפחותיהם, ומאפשרת להם להיפתח ולדבר על מה שעבר עליהם בעזרת פעילויות מיוחדות המקרבות בין המשפחות ואף מקיימת מפגשים בין חולים כדי ליצור חיבור בין אנשים שעברו את אותם תהליכים על מנת שידברו על מה שעברו, על כל מה שהדחיקו בזמן המחלה, כי פשוט אי אפשר להתמודד עם הכל ביחד.
לאחרונה יצאו השלוש - שושנה, נעמי ורחלי - לבילוי משותף של אמהות ובנות, ובמהלך יום וחצי השתתפו בכיתות יוגה, שירה, יצירה ועוד. "כל היום אנחנו עסוקות עם הילדים", אומרת נעמי, "לאמא יש 11, לי יש שלושה ולרחלי שלושה, והנה עכשיו היתה לנו ההזדמנות לבלות יחד, רק אנחנו ולמען עצמנו". בנוסף, יצאו שושנה ובעלה ונעמי ובעלה לנופש זוגות בים המלח. במהלך הנופשים הללו השתתפו כולם בסדנאות שונות, לרבות סדנאות יוגה לנשים, שירה ועוד, כולם נועדו לחזק ולעודד את החולים.
"היה לי מזל להכיר את הקבוצות המיוחדות האלה, לא רק תשקופת, למשל גם קבוצת הפייסבוק "גם אני" שחברות בה חולות סרטן השד נוספות - הן עזרו לי המון בתקופה שהייתי תקועה בבית בגלל הטיפולים שגרמו לי להרגיש ברע", אומרת נעמי. "זה גורם לך להבין שיש עוד אנשים במצבך, שאתה לא לבד, שאתה לא צריך לשמור הכל בפנים, שאפשר לדבר עם אחרים והם יבינו בדיוק את מה שעובר עליך". נעמי אף נפגשת מדי שבוע עם עליזה, עו"ס מ"תשקופת", שמרבית עבודתה עוסקת בחולים במחלות קשות, "זו באמת עזרה שאי אפשר בלעדיה", מספרת נעמי.
שושנה מתארת את זה כתהליך של פינוק ופירוק, "יש אנשים שקשה להם והם נאבקים כדי להישאר בחיים, ויש מי שמתכוננים לסוף. בסופו של דבר, המפגשים עם חולים נוספים יוצרים את היכולת לתקשר, אנשים שהחלימו ורוצים לעבוד על הקשרים ועל האופטימיות נותנים תקווה לאלה שחולים, הם מרימים אחד את השני מהדיכאון והייאוש".
