שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "מחכים לסורקין": כמו מבצע סבתא לאבא

    הבמאי יונתן פז חוזר לקיבוץ ב"מחכים לסורקין" ומגולל את סיפורו של אביו, מנהיג להקת תיאטרון המקומית בשנות ה-50. הסרט הסוריאליסטי מציג דימוי נוסטלגי ומחויך של ההתיישבות העובדת, ועמי סמולרצ'יק מפתיע בתפקיד הראשי

    כמו הצבר הלוחם, גם הקיבוץ שימש במהלך העשורים כסיסמוגרף לבחינת הגשמתו ושברונו של החזון הציוני. בהתאם, דימויו הקולנועי נע מאידיאליזציה בסרטי שנות ה-60 ("איי לייק מייק", "חבורה שכזאת"), לסביבה המגלה חוסר סובלנות כלפי הזר והחריג בה בשנות ה-70 ("עתליה"), ועד אתר המייצג כיליון ודקדנס ("אדמה משוגעת").

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

      

    שניים משלושת הסרטים שביים יונתן פז עד כה התרחשו על רקע ההתיישבות העובדת והמגשימה. כזה היה "רכבת העמק" (1989), על בן קיבוץ החולם להתניע מחדש את קרונותיה של הרכבת המיתולוגית שבכותרת; וכן "אסקימוסים בגליל" (2007), לפי תסריט מאת יהושע סובול, שבמרכזו חבורת קשישים מייסדי קיבוץ המתעוררים בוקר אחד בבית האבות שבו הם מתגוררים, ומגלים שכל החברים עזבו באישון לילה והשאירו אותם מאחור. כמוהו כנדב לויתן המנוח, שאף הוא הציג בסרטיו ("סיפור אינטימי", "אין שמות על הדלתות") דיוקן מפוכח מלא כאב של החברה הקיבוצית.

     

    חלומות גדולים

    "מחכים לסורקין", סרטו החדש של פז, בעצמו יוצא קיבוץ מזרע, מתרחש בשנת 1957. המועד אינו מקרי. זוהי השנה שבה שיגרו הרוסים את לווין הספוטניק לחלל, וזה חולף בשמי הקיבוץ בדיוק כשהחברים מכונסים באמפי, וצופים בהצגת תיאטרון "הבימה" בכיכובו של אהרון סורקין (אורי הוכמן). זוהי סצינה חמודה להפליא, והיא טוענת את סרטו של פז במידה של סוריאליזם שנוכחת לכל אורכו.

     

    ברוך הבא מר סורקין. אורי הוכמן ב"מחכים לסורקין" ()
    ברוך הבא מר סורקין. אורי הוכמן ב"מחכים לסורקין"

     

    סורקין הוא כמובן אהרון מסקין, מנפילי התיאטרון הלאומי, אך גיבור הסרט הוא דווקא בן דמותו של אביו של פז, חנוך (עמי סמולרצ'יק), הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון החובבים של הקיבוץ. אהבת התיאטרון שלו, תשוקתו להעמיד רפרטואר גבה מצח, שכולל מחזות משל צ'כוב ושקספיר, והערצתו לשחקנים הגדולים של "הבימה" (בה חלם לביים בעצמו) - סוחפים אחריהם את יתר בני הקיבוץ שמשמשים כשחקנים, תפאורנים, מלבישים ותאורנים בהצגותיו (במציאות, אגב, זכה פז האב גם לשיתוף פעולה מצד המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי, המלחין גארי ברטיני והכוריאוגרפית גרטרוד קראוס).

     

    כבר בנקודה הזו רושם סרטו של פז הצלחה, שכן דמותו של חנוך לרגע אינה מוצגת כנלעגת או פאתטית. אדרבא, יש בה משהו (כמו גם בסרט כולו) שמזכיר את הקולנוע הצ'כי של שנות ה-60 וה-70 – דמות של איש קטן וחולמני שחיה בין דמיון ומציאות. אשתו התומכת (מרינה שויף) מנסה לשווא לייצב את שתי רגליו על הקרקע. בזמן שאינו שקוע בהפקה חדשה, חנוך משמש כמורה להיסטוריה חדור אידיאלים מרקסיסטיים.

     

    עמי סמולרצ'יק. הראש בשמיים ()
    עמי סמולרצ'יק. הראש בשמיים

     

    סורקין עצמו, נפוח ופומפוזי ככל שיהיה, אף הוא מתואר באופן אנושי שאינו גולש אל עבר הקריקטורה. מבחינה זו, שבחים מגיעים לאורי הוכמן שמגלם את השחקן המהולל בדיוק מירבי.

     

    השטייטעל בקיבוץ?

    העלילה מתמקדת באותו נקודת זמן שבה מתלבט חנוך איזו הפקה חדשה יעלה. הפור נופל על "שני קונילמל" על פי האופרטה ביידיש של אברהם גולדפדן. הבחירה להציג מחזה שמתרחש על רקע העיירה היהודית הגלותית דווקא על במת הקיבוץ, שחלוציו מימשו בגוף ובמעשה את היפוכו של היהודי בן הגולה, מעניקה לסרט ערך מוסף. יתר על כן, ההפקה המתוכננת אמורה להיות הפעם הראשונה בה מועלה המחזה על במה בישראל - כמו בא המעשה האמנותי-תיאטרוני לכפר על יחסה השוללני של הציונות בראשית דרכה ליהדות הגולה.

     

    פז (שנוכח בסרט בדמותו של הילד יוני, אותו מגלם איתמר פלג) מעצב כמה סצינות משעשעות מאוד. כמו זו שבה מתייצב מול חנוך אחד מחברי הקיבוץ (יואב הייט) החולק על בחירותיו האמנותיות הקלאסיות ומחליט להעלות את המיוזיקל "כרי דשא" שצפה בו בניו יורק, ושבו ממחיזים שחקנים שחורים תמונות תנ"כיות. סצינה מוצלחת אחרת היא זו שבה מפתיע סורקין ומגיע לקיבוץ על מנת להישאר בו כמה ימים, בעקבות ריב מיתולוגי עם הנהלת "הבימה" שהכריעה ללהק לתפקיד הראשי בהפקה החדשה של "אותלו" את יריבו המר פינקל.

     

    אב ובנו וגם טרקטור. "מחכים לסורקין" ()
    אב ובנו וגם טרקטור. "מחכים לסורקין"

      

    מול סרטים מהשנים האחרונות שספדו לתנועה הקיבוצית (לגמרי במקרה עולה השבוע על האקרנים כאן "עמק תפארת" של הדר פרידליך, שמקונן אף הוא על דעיכתה) - "מחכים לסורקין" מציג דימוי נוסטלגי ומחויך.

     מבחינות רבות הוא מזכיר את "ילדי סטלין" של לויתן, שאף עלילתו התרחשה בקיבוץ של שנות ה-50, וגיבוריה היו אידיאליסטים חולמים המתקשים להתמודד עם שקיעתה של "שמש העמים".

     

    זהו סרט קטן וסימפטי המתמקד בסיטואציות אנושיות קומיות ונוגעות ללב. סיפור אגדה קיבוצי שהוא גם מחווה אוהבת של בן לאביו איש הבמה - לעולם גיבורה בעיני עצמו של דרמה גדולה מהחיים. סמולרצ'יק בתפקיד הראשי מעצב דמות שקל ונעים להזדהות איתה, כזו שזוכה לחיבה ולהערכה גם מצד גבירי התיאטרון הלאומי, המעריכים את נחישותו וחזונו - והופעתו היא הפתעה מלבבת. הנה כי כן, הקיבוץ עודנו חי מאוד ונושם, לפחות בזיכרונותיו הנאיביים של הילד יוני מסיפור קיץ אחד בשנת 1957.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמי סמולרצ'יק כבן דמותו של הבמאי ב"מחכים לסורקין"
    לאתר ההטבות
    מומלצים