ההילה מקורה בעבר, ההווה של נתניה אפור / טור

לנתניה יש קהל טוב. תנו לו מושב נוח באיצטדיון שהוקם השנה, תנו לו מפגש קובע ומתוקשר - והוא יגיע. הבעיה היא שאותו קהל הבין את הקטע מהר, וכבר אחרי 65 דקות החל לעשות את הדרך הביתה.

כשהקבוצה שלו לא משקיעה ולא מנצחת בתיקולים במשחק הכי חשוב של העונה, אין לו מה להישאר באיצטדיון עד הסוף ובשל כך דאג הקהל

להיחלץ מפקקי התנועה שחיכו לו ביציאה.

הרבה מאוד נכתב על מה שקרה במוצאי שבת, אבל רבים נוטים לשכוח כי זו כבר לא מכבי נתניה הגדולה מהכותרות הגדולות. לא מוטל'ה, ולא זו של המכנסים וחיים בר, הלביאים, הפיזנטים והגריאנים, ואחריהם שלום תקוה ובני לם. מכבי נתניה ההיא סיימה את תפקידה בתחילת שנות ה-80.

אוהדי מכבי נתניה אתמול באיצטדיון(צילום: אוהדי מכבי נתניה)

מכבי נתניה מאז תחילת שנות ה-90' היא קבוצה רגילה לכל דבר. ההילה מקורה בעבר, ההווה אפור. שלוש ירידות ליגה הן יותר מדי למועדון עם

שם גדול מדי. נכון, היו ארבע שנות חסד כאשר דניאל יאמר היהודי-גרמני רצה לעשות משהו חדש (תוך התבססות על שמו הגדול של המועדון בעבר), השקיע 70 מיליון שקל ואפילו מינה את לותר מתיאוס למאמן.

אבל כשיאמר יצא מהעניינים, נותרו חברי ההנהלה חסרי ממון מספק, ולא תמיד ידעו לקחת את ההחלטות הנכונות. השנה באמת הייתה השיא, ואת הסימנים הראשונים קיבלנו כאשר הקבוצה הודחה מאירופה אחרי הפסד לקבוצת תחתית מהליגה הפינית.

שחקני מכבי נתניה המומים מהכישלון(צילום: ראובן שוורץ)

כבר אז התברר כי טל בנין, שקיבל את המלצת ראובן עטר למנותו במקומו, לא שוחה בחומר. אפשר לומר כי ב-20 השנים האחרונות, למעט תקופת

יאמר, הייתה למכבי נתניה רק שנה אחת טובה באמת. לא עונה של אליפות, אבל של כדורגל מרהיב. היה זה בתחילת המילניום, כאשר גילי לנדאו אימן אותה, והיא סיימה במקום הרביעי.

מאמן תלוי בשחקנים שלו ולנדאו נעזר בחצי השנה האחרונה בקריירה של ראובן עטר (בטרם נפצע ופרש), ובכושר מצוין של גיא צרפתי. מעבר לכך, תקופת הגלאקטיקוס המוצלחת דווקא של יאמר, הנוסטלגיה בקופסה, תהילת העבר ושום דבר אחר.

האוהדים שוב אכלו את הלב(צילום: ראובן שוורץ)

חבל שהוצאת הספר המפואר "יהלומים לנצח", הסוקרת דברי ימיה של מכבי נתניה, קרתה דווקא בעיתוי הלא מוצלח של השנה. אולי, בעצם,

כן מוצלח, כי היא מדגישה שהייתה פעם מכבי נתניה אחרת, ושכל מי שזכה שם לשבחים אכן ראוי להם. הבדל עצום בין השחקנים של אז לעכשיו.

ההופעה הרעה עד בזיון שיקפה את מכבי נתניה הנוכחית. קבוצה של לגיונרים בינוניים, שלא מחוברים לכל מה שהאוהדים המסורים מרגישים. בחירת הליגיונרים כשלעצמה נעשתה חופזה ובעצבנות, וכזה היה הקשר הרופף בין חלקי הקבוצה.

כשעומרי בן הרוש אמר באמצע העונה שנתניה תסיים בחלק העליון, אולי הוא האמין שחי לפני שנתיים, לא עכשיו. יש כל כך הרבה השגות לגבי

הסגל הנוכחי, שגם 2,000 מילה לא יצליחו להביע את כולן.

ברור שנתניה לא תוכל לחזור לתקופת יאמר עתירת הממון, וגם לימים שבהם שיגשגה. מי שיקח את הקבוצה (סביר שגיל לב וקובי בלדב יישארו) חייב לחשוב על מכבי נתניה שתיתן סיבה לאוהדים להגיע בכל זאת לאיצטדיון היפהפה.

חשב שהוא חי לפני שנתיים. עומרי בן הרוש(צילום: יועד כהן)

אם וכאשר ראובן עטר לא ימשיך, כדאי יהיה למנות מאמן מקומי ואהוד (אני הייתי מציע את שלום תקוה ועודד מכנס כצמד, אחרים אולי יחשבו אחרת), להמשיך

עם שלושה-ארבעה שחקני ייבוא בולטים (קובי דג'אני בראשם), לנסות להשאיר את עמרי בן-הרוש, ולנסות לטפח פס-ייצור תוצרת בית.

מחלקת הנוער משופעת בשחקנים הטובים וצריך להחזיר את גאוות היחידה. אולי לא בסגנון עמותות האוהדים של קטמון ומכבי יפו, אבל להתחשב ברצון האוהדים.

מה שקרה העונה היא שיא שפל (לא רק בגלל הירידה) ואסור לזה לחזור. נתניה חייבת לטפח זהות משלה. יהיה מותר לה להשתמש בשם המותג. בכל שאר הפרמטרים היא חייבת לבנות משהו חדש. לתפארת האיצטדיון והאוהדים.