"גטסבי הגדול": הרבה יותר מדי באזז
הבמאי באז לורמן הוא הבחירה הטבעית לעיבודו המחודש של "גטסבי הגדול", בגלל ההפרזה הסגנונית והגודש הוויזואלי והמוזיקלי שמאפיין את יצירתו - כל אותם הדברים שבגללם כושל הסרט. גם הנוכחות של לאונרדו דיקפריו וג'יי זי לא מצילה אותו
"גטסבי הגדול" ("The Great Gatsby"), בבימויו של באז לורמן, הוא סרט שכולו רעש וצלצולים. מעטפת נוצצת ומייגעת לעיבוד קולנועי ריקני ומייגע. יצירה המאופיינת בעיקר בעודפוּת - מקטעי אקסטרווגנזה שבהם המצלמה מסתחררת כבמחזמר של באזבי ברקלי לצלילי מוזיקת היפ-הופ, דרך סצינות בעלות אופי אופראי, וחתום בהשתטות אסתטית של אותיות מרחפות ומשפטים הנכתבים על המסך תוך כדי שהם נאמרים. ארס פואטיקה, יעני. זהו כאוס מוחלט שאינו מצליח לעורר אפילו קמצוץ התפעלות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כסרט שעניינו אורח חיים נוצץ ודקדנטי המחפה על קיום חסר פואנטה, "גטסבי הגדול" מציע לכאורה הלימה בין צורה ותוכן. הגזמה חזותית המשקפת את היומרה חסרת הפרופורציות של גיבורו. סיפור טרגי המובא תוך פיזוז אנרגטי של צבעים וקצב. וכן, כל זה בתלת-ממד הבלתי נמנע שהוא בבחינת תוספת מיותרת למימדיו המבהילים גם כך של הסרט.
ספר המופת של פ. סקוט פיצג'רלד (שזהו עיבודו הקולנועי הרביעי, המפורסם בהם הוא הסרט הגרוע משנת 1974 בכיכובו של רוברט רדפורד) נחשב לאחד הרומנים האמריקאים הגדולים של המאה הקודמת. הספר הוא תיעוד מהימן של מה שכונה "עידן הג'אז" ("Jazz Age") - עלילתו מתרחשת בראשית שנות ה-20 בעיירה הפיקטיבית ווסט אג שבלונג איילנד, ובמרכזו דמותו החידתית של מיליונר מקומי הידוע במסיבות הפרועות שהוא עורך מדי סוף שבוע באחוזתו, אליהן נוהרים כל המי ומי של ניו יורק וסביבותיה.
גטסבי יצא גדול מדי
גרסתו של לורמן (שגם כתב את התסריט יחד עם קרייג פירס) כוללת סיפור מסגרת שאינו מצוי במקור הספרותי. המספר, ניק קראוויי (טובי מגווייר), בוגר אוניברסיטת ייל וחייל לשעבר במלחמת העולם הראשונה, מאושפז בסנטוריום לצרכי גמילה מאלכוהוליזם. הוא מגולל בפני הרופא המטפל בו את קורותיו מקיץ קודם של שנת 1922, עת עבד בניו יורק בסחר מניות (זהו עידן הבום הכלכלי שנחתם עם נפילת הבורסה בסוף אותו עשור), והתגורר בבקתה שכורה בשכנות לאחוזתו המפוארת של גטסבי. מעטפת סיפורית מיותרת זו מראה את התפכחותו מהחלום האמריקאי השקרי.
יום אחד ניק מקבל הזמנה אישית לאחת ממסיבות השפע שעורך גטסבי (לאונרדו דיקפריו). הרגע שבו המיליונר המסתורי חושף עצמו בפניו, לתרועות "רפסודיה בכחול" של גרשווין ועל רקע מטח מרהיב של זיקוקי די-נור, אמור לסמל אותו כפנטזיה קפיטליסטית אולטימטיבית (כך, לפחות, הוא נתפס בעיני ניק). בהמשך, כאשר יתוודע ניק לאהבתו הבלתי ממומשת של גטסבי לדייזי ביוקנן (קרי מליגן), דודניתו הרחוקה של ניק המתגוררת מעברו האחר של המפרץ ונשואה לטום (ג'ואל אדג'רטון) בריון גזען וקנאי הבוגד בה - הוא ייחשף גם לצידו הרומנטי הכואב של גטסבי ולעברו האפל.
את ההקשר המעמדי מעניקות לסרט דמויותיהם של המוסכניק ג'ורג' ווילסון (ג'ייסון קלארק) ואשתו מירטל (איילה פישר), שהיא מאהבתו המושפלת והנאיבית של טום. הסביבה הענייה והמזוהמת שבה הם מתגוררים - שלט החוצות הענק של רופא עיניים נותר דימוי זכור מהספר שהועתק במלואו גם לכאן - היא ניגודו המוחלט של הזוהר הדקדנטי של שכונות העשירים.
חוץ מהם מופיעים פה גנגסטר יהודי, מאייר וולפסהיים (מגלם אותו הכוכב הבוליוודי אמיטב באצ'אן), שותפו המפוקפק של גטסבי, וכן ג'ורדן בייקר (אליזבת דביקי), חברתה קלת הדעת של דייזי ושחקנית גולף חובבת.
דמותו של גטסבי, בספר ובעיבודיו השונים, מייצגת את הפן המיוסר של הקפיטליזם - את צדה האפל והקודר של הווספיות, את הדקדנטיות של החלום האמריקאי. זוהי דמות רומנטית גדולה מהחיים, שנחשפת לראשונה, לעיני ניק, כאשר היא ניצבת ממרחק, לבדה, מביטה מהורהרת אל מעבר למפרץ, אל המקום שבו מתגוררת מושא אהבתה האבודה.
אך זוהי גם דמות שכולה חיצוניות מזויפת, ממש כמו הסרט הנוכחי עצמו, שהביוגרפיה שלה מורכבת מאוסף של בדיות והגזמות, והיא מסגלת לה מבטא וגינונים שזרותם בולטת (השימוש המופרז ב"old sport" המפורסם בפנייתו אל הזולת). גטסבי הוא האיש שהמציא את עצמו.
כל המוסיף גורע
לורמן, לכאורה, הוא הבחירה הטבעית לסיפור מעין זה. כמו בעבודותיו הקודמות, "רומיאו + ג'ולייט" (1996) ו"מולן רוז'" (2001), הוא מבקש לעצב את הרומנטיקה בצלמה של הפרזה סגנונית - האסתטיקה של הדקדנס. אך בה בעת יש משהו פאתטי בניסיונותיו של לורמן לעדכן קלאסיקות ספרותיות ולהפוך אותן רלוונטיות יותר לדור הראפ וההיפ-הופ (הראפר ג'יי זי הוא אחד המפיקים בפועל של הסרט, וביונסה מהדהדת בפסקול).
במקום שהתחושה תהיה שאנו צופים במשהו חדשני - האסתטיקה הקאמפית-קיטשית של לורמן נדמית בעיקר מיושנת. במקום להעריך מקוריות ותעוזה - אתה כמהּ למעט רגש אנושי. כתוצאה, "גטסבי הגדול" שלו הוא סרט וולגרי.
בגרסה משנת 1974 (שבוימה בידי ג'ק קלייטון לפי תסריט מאת פרנסיס פורד קופולה) ייצגה הפרסונה הקולנועית של רדפורד את הווספיות האמריקאית במלוא הדרה. שתי גרסאות נוספות לסרט הופקו ב-1926 (זלדה פיצג'רלד, אשת הסופר, הגדירה אותה כ"עלובה") וב-1949, אז גילם אלן לאד את דמותו של גטסבי כמי שעשה את הונו מהברחת משקאות.
וזהו רוברט רדפורד. הטריילר של "גטסבי הגדול" מ-1974
לזכות הגרסה הנוכחית ייאמר שליהוקו של דיקפריו לתפקיד שקודמיו נכשלו בו, הוא מתבקש (דיקפריו ולורמן שיתפו פעולה בעבר ב"רומיאו + ג'ולייט"). דיקפריו הוא אחד מכוכבי הקולנוע הבולטים של תקופתנו, שחקן מצוין ובעל תעוזה שדמותו כאן מייצגת את המתעשרים החדשים של וול סטריט העכשווית. כך, ההוללות האקסטרווגנטית שמתוארת בסרט מתייחסת גם לרגע ההיסטורי שלפני הקריסה הכלכלית של 2008, והתרסקותו של החלום האמריקאי - זה שמיוצג בדמותו הסמי-מיתולוגית של גטסבי. היא גם זו של מי שביקשו לממש אותו בעשור הקודם. הפנטזיה בסרט אינה נעדרת הקשר אקטואלי.
אלא שדיקפריו כושל בעיקר משום ש"גטסבי הגדול" של לורמן אינו יותר מאשר גיבור של רומן רומנטי זול. לכך תורמת גם הופעתה הבכיינית-יתר של מליגן כדייזי. זהו מופע ראווה שעניינו אורח חיים ראוותני. מתחת לברק החיצוני של גטסבי הדמות מסתתרת נפש מיוסרת ומלנכולית שעודנה ממתינה לסרט שיעשה עמה חסד. זה הנוכחי הוא יצירה חלולה הנעה מהסביר והמרהיב אל האידיוטי והמגוחך.
