שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שבלולים בגשם": מי רוצה ארון שבור?

    התלבטויות של גבר בנוגע לזהותו המינית מלוות את גיבורו הנאה של "שבלולים בגשם" שביים יריב מוזר. בהתחלה זה נראה מעניין עבור גברים ונשים כאחד, עד שהעלילה מתפספסת ומתגבשת כסרט גייז בוטה, ופחות כדרמה רגישה ומעמיקה לתוך נפש האדם

    מה הבעיה להודות שאתה נמשך לגברים היום, ועוד בתל אביב? על פניו הכול הרבה יותר קל, פשוט, ארון פתוח. סרטו של יריב מוזר, "שבלולים בגשם", חוזר ל-1989 ומציג את התחבטויות הנפש של בועז (הדוגמן יואב ראובני), סטודנט יפה ובנוי לתפארה בנושא זה בדיוק, ומשקף את הקשיים שכרוכים בהכרה בזהות מינית באופן שנוגע גם היום.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    אלא, שלמרות הנושא החשוב, והעובדה שניכר מהסרט שכוונותיו היו לעסוק בו ברגישות ובאופן כנה ביותר, הוא לוקה בחסר באופן שבו הוא מייצג את האינדיבידואל המתלבט בכלל, וביחס שלו לנשים בפרט. הסרט, שמבוסס על סיפור קצר של יוסי אבני-לוי שם את בועז המתלבט במרכז. הוא בתקופת מעבר בחייו - הוא על הסף, מחכה לתשובה לגבי מלגה שתאפשר לו לעבור להמשך לימודים לירושלים, הוא חי כבר מעל לשנה עם בת זוגו נועה (מורן רוזנבלט), אבל טרם דיברו על חתונה.

     

    דווקא עכשיו הוא מתחיל לקבל מכתבים (בדואר) ממעריץ מסתורי שניכר מהפרטים שהוא יודע על חייו שגם עוקב אחריו. במהלך הסרט, הזהות של הכותב המסתורי היא לא העיקר, אלא רק טריגר שמשלח אותנו לתוך נפשו השסועה של בועז, ומציפה בתודעתו זיכרונות הומו-ארוטיים מהשירות הצבאי.

     

    יואב ראובני ומורן רוזנבלט ב"שבלולים בגשם" (צילומים: אוריאל קרמר) (צילום: אוריאל קרמר) (צילום: אוריאל קרמר)
    יואב ראובני ומורן רוזנבלט ב"שבלולים בגשם" (צילומים: אוריאל קרמר)

     

    בתוך עולם נוסטלגי שאכן נראה בדיוק כמו סוף שנות ה-80 (כולל מחווה לשוש עטרי ז"ל עם הבלחה של "פיצוחים בטלוויזיה"), כולל הפעילות בגן העצמאות, בועז נזכר במשיכה אליה הוא מתכחש, ומרגע שהמכתבים מתחילים להגיע הוא חש אותה בכל מקום, נרדף על ידה.

     

    הוא מדמה שגברים עושים לו עיניים באוטובוס, בספריה, במוסך, ברחוב, בבריכה, בכל פינה. מבחינה זו המבע של הסרט מאתגר את האופן שבו אנחנו רגילים לראות מושא תשוקה מיני על המסך. אלו לרוב נשים שמצולמות באופן חלקי, פטישיסטי, ואילו כאן - זוגתו של בועז מוצגת באופן נטול מיניות כמעט לחלוטין.

     

    גם כשהם יחד באמבטיה, גם כשהם שוכבים - היא מכוסה, לא מושכת. לעומת זאת אלו הגברים שעוברים פירוק אסתטי ואירוטי. בועז מצולם פעמים רבות בלי חולצה, בתוך מים משפריצים, עם קלוז-אפים על הפטמות שלו ועל איברים נוספים. אין כאן עירום פרונטאלי - אבל ההערצה ליופיו של הגוף הגברי מוגשת היטב.

     

    זכרונות הומו-ארוטיים משנות ה-80. "שבלולים בגשם" (צילום: אוריאל קרמר) (צילום: אוריאל קרמר)
    זכרונות הומו-ארוטיים משנות ה-80. "שבלולים בגשם"
     

     

    באופן מצער, זו גם אחת הנקודות בה הסרט הופך ליצירה שקשה לקחת אותה ברצינות. עם כל מבט נוסף ובוטה שבועז רואה (או חושב שהוא רואה) ההגחכה גדלה, והאמפתיה מתחלפת בזלזול בדמות הראשית, ואחר כך אפילו בכעס (לפחות מבעד לעיניים נשיות) על היחס המבזה שהוא מעניק לבת הזוג שלו.

     

    לא מדובר בהיעדר אמינות. הסיטואציה בפני עצמה המוצגת בסרט יכולה לעורר הזדהות עבור מי שהמיניות שלו מודחקת זמן רב, כשהיא מתפרצת מחדש למחשבותיו היא חוזרת ביתר שאת, והכול הופך מיני וחושני. אלא שמשהו במבע הבוטה של הסרט בהקשר הזה, על נעיצות העיניים הבלתי פוסקות נראה בעיקר מצחיק, לא מעורר עניין או חרדה, ומוציא את הצופה מהחוויה במקום להכניס אותו לעולמו של בועז.

     

    זהו אותו הדין גם לגבי הפלאש-בקים מהצבא. גברים צעירים ומיוזעים עוברים חוויות מגבשות ומעצבות יחדיו, ברור שיש כאן מקום לתשוקה מתפרצת. אלא שההקפדה על כך שכל החיילים במקלחת נראים כמו דוגמנים או כמו שחקנים מסרט אירוטי קצת פוגעת בתחושת האותנטיות. הם לא נראים כמו חיילי צה"ל, הם נראים כמו חיילי צה"ל בפנטזיה גאה.

     

    אם זו היתה כוונתו של יריב מוזר (שגם משחק בתפקיד המרצה של בועז), אדרבה, העיסוק שלו באסתטיקה של המין הגברי מציגה איברים וגופות לתפארה, תענוג לעיניים של ממש. אבל זו באה על חשבון פוטנציאל העומק והרגישות שמתמסמס.  

    יריב מוזר - מביים ומשחק ב"שבלולים בגשם" (צילום: אוריאל קרמר) (צילום: אוריאל קרמר)
    יריב מוזר - מביים ומשחק ב"שבלולים בגשם"

     

    ובאשר ליחס שדמותו של בועז מעניקה לאישה שאיתו - שם כבר יש משהו מקומם. עד נקודה מסוימת בסרט קל להזדהות עם בועז, להבין עד כמה הסיטואציה האישית שלו היא מורכבת, ועדיין רלוונטית גם היום. אבל כשהוא מפנה את הבלבול העצמי שלו כלפי החברה שלו באופן שהופך להתעללות ואלימות (לפחות באפיזודה אחת), אי אפשר להצדיק אותו יותר.

     

    יש גברים שעוברים בדיוק את מה שעובר על בועז, ושפוגעים בסובבים והסובבות אותם בדיוק באותה צורה. אבל העיצוב שלו לאורך הסרט כדמות חיובית, יחד עם חוסר ההתייחסות לפגיעה שהוא פוגע בחברה שלו, מנטרלות את הערך החיובי של הסרט. המורכבות של ההישארות או היציאה מהארון נעלמת, ונשארת רק הרגשה פשטנית להחריד שחייבים לצאת מהארון, או שניהפך לבן אדם איום ונורא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוריאל קרמר
    מתוך "שבלולים בגשם"
    צילום: אוריאל קרמר
    לאתר ההטבות
    מומלצים