נמלטות, סיפור אימה
אורה חצרוני, גננת במקצועה, מלווה כבר שנים רבות יהודיות שמנסות לצאת ממערכות יחסים מורכבות עם מוסלמים. שלוש נשים שריגשו אותה במיוחד הולידו ספר חדש - עם סוף שמח שלא התרחש במציאות
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
אל תוך העולם הזה של מפגשים סודיים ליד באר מים בכפר ערבי נידח, של סודות נלחשים מפה לאוזן, ומספרי טלפון המועברים מיד ליד הרחק מעין זרה - לוקחת אותנו אורה חצרוני ברומן הביכורים שלה, תוך שהיא שופכת אור על מציאות נסתרת, כמעט חבויה מן העין: סיפורן של אלפי ישראליות החיות כמוסלמיות לכל דבר.
שלוש נשים עומדות במרכז העלילה שטוותה חצרוני, והן חולקות סיפור זהה: כולן התאהבו בגבר מוסלמי, נישאו לו ועברו להתגורר בכפר ערבי, ומה שהחל כאהבה חוצה גבולות ועמים – הופך ברבות הימים לחיים תחת משטר אלימות וטרור, שבסופם בריחה נועזת. ריקי, מישל ומיטל, גיבורות הספר "שבויות" (בהוצאת ספריית בית אל), הן נשים אמיתיות מאוד (תחת שמות בדויים), שאותן פגשה הסופרת בדרכן חזרה אל החופש.
כל דבר הוא עילה לפיצוץ
לפני כשבע שנים הגיע לביתה של חצרוני, גננת במקצועה, האישה הראשונה, עם הסיפור הראשון. "זה היה כל כך מסעיר,
לחצרוני הכירות עמוקה עם העולם המוסלמי, כמי שעלתה לפני כעשרים שנה מאוזבקיסטן. "בשביל להבין את הכשלים, צריך להבין את התרבות המוסלמית", היא אומרת. "אנחנו חיים במזרח התיכון, ובמקביל אלינו יש תרבות מזרחית מוסלמית, שבה האישה היא רכוש, כמו גמל. כשאני רוצה להשיג מישהי, אז אני אתאמץ מאוד קשה לזכות בה. וכשהצלחתי להשיג אותה, השגתי כבוד והערכה. אני גדלתי בתרבות הזו, ולכן זה לא זר לי.
"הם גם יודעים לחזר מאוד יפה, עם המון מתנות ודיבורים יפים והבטחות. זה מתחיל לרוב מאוד תמים: באתי, ראיתי, נדלקתי". אלא שלדברי חצרוני, בהמשך רבים מן הזוגות מתקשים לשרוד את הבדלי המנטליות. "יש הרבה מאוד אלימות וקנאה אם בת הזוג מגלה יותר מדי עצמאות, או אפילו אמרה שלום לגבר זר, דיברה אליו לא כמו שנראה לו, לא התלבשה מספיק צנוע לטעמו, או אפילו יצאה מהבית בלי רשותו של הבעל. כל דבר הכי קטן, הוא עילה לפיצוץ מכוער".
הן לא מאמינות שיש להן סיכוי להינצל
שלוש הגיבורות של הספר, אחדות מני רבות שאותן פגשה חצרוני במהלך השנים, מגוללת סיפור חיים קשה מקודמתה, אם כי "אצל כולן", היא אומרת, "זה התחיל בחיזור נמרץ, מתנות וחום".
"הוא היה יפה. רעמת שיער אסופה בקוקו, רחב כתפיים פנים שזופות מגולפות בקווים חדים. כסף - חופשי. ניגש אלי, אתה מבין? אלי, נערה בת חמש-עשרה. הוא בחר בי מכל הנערות שהיו במועדון המרכזי בעיר. אתה יודע כמה מבטי קינאה חטפתי אז? אתה דוס. אתה לא תבין.
"חברותיי לחשו לי באותו הערב שאני המאושרת בבנות תבל, כי תייסיר הוא לא סתם. הוא מסובב את העולם על כף יד אחת, וזה שהוא ערבי ואני יהודייה, את השטויות האלו תשאירי לדתיים הפרימיטיביים שאינם מוכנים להתקדם, ונשארו תקועים וחשוכים. רק עדן שתקה והביטה בי".
כמה דפים הלאה, לא הרבה הלאה, אהבתה של ריקי שהפכה לאשתו של תייסיר - מתגלה כחלום בלהות. "תנסה אתה לעמוד במטבח כל היום לבשל או לקרצף סירים", התלוננתי. "אני מעדיפה לחפש עבודה מלהיות סינדרלה". לא הבנתי כל כך מה קורה, רק ראיתי את ידו של תייסיר עפה מול פני, ואז הרגשתי את הלחי בוערת מכאב".
האם יש קו אדום שמביא את אותן הנשים להימלט מחיי השפלה אל החופש? אל ביתה של חצרוני? לדבריה, אין כזה. "הן נשארות שם עם הסטירה הראשונה, והן נשארות גם לאחריה", היא פוסקת. "הן עוברות סוג של מחיקת אישיות. זו לא רק השפלה או אלימות פיזית".
"הן לא חושבות באמת שיש להן סיכוי. הן שונאת ומאשימות את עצמן על שהגיעו למקום הזה, ולא מאמינות שיש להן יכולת לבנות חיים אחרי כן. רובן בטוחות שהמשפחה שלהם, שהחברה הישראלית, לא תקבל אותן חזרה. מבחינתן אין דרך לצאת".
אז מיהן אותן "בנות מזל" המתוארות בספר?
"הבנות שהגיעו אלי הביתה הן אלו שיצאו החוצה בנס. את רואה אדם חי שהוא בעצם מת, שלא נשאר מהאישיות שלו כלום. הוא כמו קליפה ריקה וחלולה. הרבה פעמים פונים אלי ממשפחות שהילדות שלהם בחלקן קטינות, שבחרו להינשא לערבי, ומבקשים להוציא אותן משם. הם נענים בשלילה מצד הרבה מאוד גורמים שעוסקים בתחום. מבחינתם, עם כל הצער שבדבר, זה תמיד צריך להגיע מהבת עצמה, כדי שיהיה לזה איזשהו סיכוי".
פורום סודי בכפר
חצרוני מספרת כי פעמים רבות אותן נשים לא מצליחות להתנתק מהחיים שהותירו מאחור. "חלקן חוזרות, לרוב מתוך הגישה שאין להן עתיד. הן מעדיפות את המקום המוכר שאומנם משפיל ואלים, אבל הוא לפחות משהו שהן מכירות. היו בהחלט נשים שפגשתי והחליטו לחזור, שזו החלטה מסוכנת מאוד.
"לפני ההתנתקות הגיע אלינו משהי מעזה שהחליטה לחזור. היא הייתה מודעת למחיר. היה לה ברור שיש מצב סביר שהיא חוזרת אל מותה. היא השאירה לנו מכתב פרידה עם תודות, לקחה את שני הילדים שלה ועזבה. עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה לה, ואם היא עדיין בחיים".
איך הן מצליחות ליצור קשר עם העולם שבחוץ ולברוח?
"לפני שהן נכנסות לכפר, הרבה בנות כבר מכינות לעצמן את הדרך החוצה. אולי זה משהו בתת-המודע שמזהיר אותן. הן שומרות את הטלפונים של משפחה ושל ארגונים שיחלצו אותן אם הן יפנו אליהם. בכפרים גדולים שיש כמה בנות שכאלו, והן מוצאות האחת את השנייה, נעזרות ומעבירות מספרי טלפון. הן גם ממליצות עם מי הכי כדאי ליצור קשר. זה מה שסיפרו לי אותן נשים".
מה קורה עם הילדים?
"אם הן נשואות, זו בעיה", פוסקת חצרוני. "יש מלחמה מאוד קשה על הילדים. לפי חוקי האסלאם הילדים מוסלמים, ולפי היהדות הם יהודים. אם הזוג חי בישראל ולא ברשות הפלסטינית, זה עובר דרך בית המשפט. אם היא בשיקום או שמצבה הנפשי שביר - והרבה נשים כאלו נמצאות במצב שביר לאחר שנים של התעללות - יש מצב שיתנו את הילדים לאב או לשירותי הרווחה. אגב, רובן נמלטות בגלל הילדים. הן רוצות שלפחות להם יהיה עתיד".
קשה לחשוב על סיכוי לאהבה
לדברי חצרוני, מלבד העלאת המודעות הציבורית לתופעה, הספר נכתב כסוג של "תמרור אזהרה" לבנות הנמצאות במצבים זהים. "יש בי תקווה קלושה שבנות שנקלעו למצב כזה, או הולכות לקראת זה, יידעו לפחות לקראת מה הן הולכות. שמי ששם או מי שתהיה שם, תדע ותבין שיש תקווה. יש אפשרות לפתוח דף חדש.
"בניגוד לסטריאוטיפ אילו נשים ובנות מכל הקשת הישראלית, גם ממשפחות נורמטיביות לחלוטין. אין פה קבוצת סיכון. אלו בנות מדהימות. הדבר היחידי שיכולתי להצביע עליו, הוא שלכולן הייתה זהות יהודית לא ברורה או לא קיימת, כולל גם לבנות דתיות".
לנשים של חצרוני יש גם סוף טוב. אחת מהן שאף נעצרה והגיע לכלא בעקבות מעורבות בעסקאות הסמים של בן זוגה, הצליחה להשתקם ולהקים משפחה חדשה. "זו הסיבה שסיימתי את הספר בחתונה ובאהבה.
"במציאות, מיטל האמיתית לא מרשה לעצמה בכלל לחשוב על דבר כזה, אז לקחתי סוף טוב אחר והלבשתי אותו על מיטל, כמחווה. כדי שהיא תדע שלמרות הכל, עוד לא מאוחר ויש סיכוי לאהבה".
לפנייה לכתב/ת 
