שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גורל אחד: היתום של קורצ'אק, והיתומים של המדינה

    האמן יצחק בלפר, אחרון היתומים של יאנוש קורצ'אק שנותר בין החיים, מקדיש את חייו לתיעוד זיכרונותיו מהשואה ומקורצ'אק שהיה לו לאב מגיל 7. השבוע נפגש עם יתומי צה"ל, והדגים התמודדות אחרת עם שכול. "מורה ומחנך בשבילי הוא איש קדוש"

    יום לפני יציאתם למינכן, נפגשה קבוצת בני נוער עם יצחק בלפר. המפגש הזה היה מטלטל מעומס משמעויות: הם - נציגי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. הוא – השריד האחרון מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה. שני צדדים שחוויית המוות אינה זרה להם מילדות, מיטלטלים בין שואה לאומית לשואה פרטית.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    "חשוב היה לי להעביר להם מסר: שהייתמות שלהם מאבא לא הייתה לחינם", בלפר אומר. "שהרי לו הייתה לנו מדינה, ולו היה צה"ל - לא הייתה מתרחשת שואה. וחשוב היה לי לספר להם על יאנוש קורצ'אק, ועל חיי היתומים בוורשה. מהסיפור שלי אפשר להבין עד כמה זה חשוב להיות אדם שתורם לחברה, ולא לשכוח שיש מטרה בחיים".

     

    "הזיכרונות חיים אתי"

    האמן והפסל בלפר בן ה-90, הוא ככל הנראה אחרון היתומים של יאנוש קורצ'אק שנותר בין החיים, והוא מקדיש את חייו לתיעוד זיכרונותיו מהשואה ומקורצ'אק שאימץ אותו בגיל 7 והיה לו לאב. בלפר מספר כי התמונות היחידות שנותרו מילדותו צולמו בבית היתומים, ואילו את בני משפחתו שנספו הנציח בציור התלוי בסלון ביתו.

     

    פסל יאנוש קורצ'אק - אחד מני רבים המנציחים את המחנך הנערץ ברחבי העולם   (צילום: יצחק בלפר) (צילום: יצחק בלפר)
    פסל יאנוש קורצ'אק - אחד מני רבים המנציחים את המחנך הנערץ ברחבי העולם (צילום: יצחק בלפר)

     

    "יש לי אלפי זיכרונות מבית הילדים, ואני מצייר ורושם אותם", הוא מספר. "אני מפסל את יאנוש הרבה, כי כך אני מרגיש שאני מנציח אותו, וזה קורה בין אם אני רוצה או לא רוצה. אני חי בשני עולמות, אבל זה לא מפריע לי. אני לא מסכן. אני מלא באהבת הארץ וחי חיים מלאים, ויחד איתי חיים גם הזיכרונות".

     

    "אני רוצה לקחת את השכול ולעשות עם עצמי עבודה - לא להיכנס לדיכאון, אלא לדעת להתמודד עם זה". בלפר והיתומים (צילום: קובי קואנקס) (צילום: קובי קואנקס)
    "אני רוצה לקחת את השכול ולעשות עם עצמי עבודה - לא להיכנס לדיכאון, אלא לדעת להתמודד עם זה". בלפר והיתומים(צילום: קובי קואנקס)

     

    אחד המשתתפים במפגש עם בלפר היה גל אמיתי, בנו של רב סמל מתקדם ירון אמיתי שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ערב הפסקת האש. גל בן ה-18 מספר כי התייחסותו האופטימית של בלפר לשכול, הזכירה לו במידה מסוימת את עצמו.

     

    "אין מה להשוות בין מה שהוא עבר ומה שאני עברתי", הוא אומר, "אבל התחברתי להסתכלות שלו על החיים בהומור, לחיוך והאופטימיות". אמיתי מעיד כי בשנות האבל הראשונות היה מאוד סגור ומופנם, אך עם הזמן החליט להיפתח ולשתף במה שעובר עליו.

     

    "כיום יש בי אופטימיות, ואני מנסה להתמקד בטוב", הוא אומר. "המפגש עם יצחק חידד לי שכך אני צריך להסתכל על השכול. אבא לא מת לחינם – ויש בי גאווה עצומה שהוא נלחם כדי שהמדינה תמשיך להתקיים".

     

    "קשה לי להיפתח כמו בלפר"

    נאוה שהם סולן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אמרה כי המפגש עם בלפר נועד להפגיש את הילדים מקרוב עם המורשת של יאנוש קורצ'אק, לקראת יציאת המשלחת למינכן, ולביקור בבית היתומים של יאנוש קורצ׳ק.

     

    תמר זוהר, בתו של רס"ן אמיר זוהר, הייתה רק בת 4 כשאביה נהרג מאש צלפים בעת שירות מילואים באזור הביקעה, בשנת 2000. היא מציינת כי אופן התמודדותו של בלפר עם המוות, הותירה עליה רושם עמוק, והיא מקווה לאמץ את גישתו החיובית לחיים.

     

    "אני אוהבת את הגישה של יצחק", היא אומרת. "הוא לא מפסיק לחייך גם כשהוא מספר על החוויה הכי עצובה, אבל אנחנו מאוד הפוכים. אני מאוד סגורה ולא משתפת, והוא נורא משתף. אני רוצה לקחת את השכול ולעשות עם עצמי עבודה - לא להיכנס לדיכאון, אלא לדעת להתמודד עם זה".

     

    המשלחת היוצאת לברלין מתעתדת לפעול לצד ילדים יהודים. "במשלחת הזו יש לי ציפייה מעצמי שאצליח להיפתח ולספר את הסיפור שלי בלי להתבייש", כך זוהר. "מצד אחד, אני יודעת שאבא היה גיבור ונלחם למען המדינה. ומצד שני, כשאתה מספר את הסיפור שלך, מסתכלים עליך בצורה אחרת - לכן סיפרתי את הסיפור שלי לאנשים ממש ספורים, וגם כשמתחילים לדבר על זה, אני בורחת".

     

    החיים הטובים בבית היתומים

    אחת מני יצירותיו הרבות של בלפר, ואחת המפורסמות יותר, היא אנדרטה של יאנוש קורצ'אק ו"ילדיו", הניצבת בגינצבורג שבגרמניה. "בהתחלה לא רציתי כל קשר עם גרמניה", כך בלפר, "אבל לפני 20 שנה פנה אלי יושב ראש האגודה הגרמנית של יאנוש קורצ'אק ושכנע אותי להכין את האנדרטה הזו. מאז אני גם מעביר הרצאות בנושא בגרמניה".

     

    "לבית היתומים קראנו 'בית', כי היה לנו כל כך טוב שם". יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה (צילום באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל) (צילום: באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה״ל) (צילום: באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה״ל)
    "לבית היתומים קראנו 'בית', כי היה לנו כל כך טוב שם". יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה (צילום באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל)

     

    באחת מהרצאותיו של בלפר קם סטודנט גרמני, והטיח כלפיו שהוא אינו ניצול שואה כיוון שלא היה במחנות ההשמדה. "הייתי נרגש ועניתי לו תשובה כמו ירייה מהבטן - אני איבדתי את כל היקרים לי, ואת כל בני משפחתי השארתי בוורשה. אני לא יודע אפילו איפה הם נספו; אם הם נשרפו בטרבלינקה או נרצחו בגטו. אחר כך אשתי סיפרה לי שהסטודנט הרגיש מאוד לא בנוח, ובסוף ההרצאה בא להתנצל".

     

    בלפר נולד בוורשה ב-1923, שלישי מבין ששת אחיו, לאב קבלן ולאם עקרת בית. כשהיה בן 4 התייתם מאביו, ועבר להתגורר בבית סבו יחד עם אימו ואחיו. לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק התקבלו ילדים בגילאי 7-14, וכשבלפר היה בן 7 הוא נשלח לשם על ידי אימו, שכרעה תחת הנטל הכלכלי.

     

    "הייתי מבקר כל שבוע את אמא, ואחר כך הייתי חזר הביתה – לבית היתומים שקראנו לנו 'בית', כי היה לנו כל כך טוב שם. היו לי בבית 107 חברים - 56 בנות 51 בנים, והחיים המשותפים היו מלאים גוונים וצורות. בבית הספר היינו כמו אליטה. הנימוסים שלנו וההתנהגות שלנו הייתה שונה לחיוב מילדים אחרים. היינו פשוט מאושרים.

     

    "קורצ'אק היה משחק איתנו ומקריא לנו מספריו עוד לפני שהתפרסמו. האווירה 'בבית' הייתה של שיווין והידברות בין המבוגרים לבין החניכים. הייתה לנו מועצת ילדים עצמאית שהייתה אחראית על סדר היום, וחוקי הבית היו מיועדים לכולם. המחנכים אכלו, ישנו ועבדו איתנו".

     

    כשאמא השאירה אותי אצל יאנוש

    אחד הזיכרונות שנחקקו על לוח לבו של בלפר, היה הפגישה הראשונה עם יאנוש קורצ'אק: "הוא פגש אותנו בחדרון קטן. אמא התיישבה ולי לא היה מקום לשבת, אז קורצ'אק הושיב אותי על ברכיו. כדי לייצב את הישיבה, החזקתי בו והוא המשיך לדבר עם אמא. אחרי רבע שעה של שיחה, קורצ'אק הוריד אותי מברכיו והחזיק בידי. אמא אמרה לי - יצחקל'ה, אתה נשאר כאן ואני הולכת הביתה. היות שישבתי בקרבה כל כך גדולה אליו, הוא מצא חן בעיניי, והחלטתי שבסדר. אני אשאר.

     

    "אמא נשקה לי והלכה, ואז קורצ'אק אמר לי: יצחק, מאחורי הדלת עומד ילד יותר גדול ממך, והוא יהיה החונך שלך במשך ארבעה חודשים. הוא ידאג לך. וכך היה. העובדה שיש מישהו שדואג לך, זה אחד הניסויים הכל כך אופיינים למשנתו של יאנוש קורצ'אק, שאומרת כי ילד הוא אדם בכל שלבי התפתחותו, וזכויותיו חייבות להיות שוות לאלו של המבוגרים".

     

    בלפר נזכר בהתרגשות ביום שבו יצא עם בית היתומים לקייטנה באחד מהיערות ליד וורשה. "בוקר אחד התעוררתי וראיתי שמסביבי כבר לא היה אף ילד. על יד המיטה עמדו יאנוש וסטפה וילצ'ינסקה ודיברו ביניהם. סטפה שאלה אותי – יצחק, אולי אתה מרגיש לא טוב? תנוח, אולי אתה רוצה לאכול משהו? וקורצ'אק שהיה רופא ילדים, לקח את היד שלי ובדק. הם היו כמו אבא ואמא, ואת הרגע הזה אני נושא בלבי עד היום".

     

    "מורה ומחנך בשבילי הוא איש קדוש"

    כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בלפר בן 16. שנה קודם לכן הוא השתחרר מבית היתומים וחזר לבני משפחתו. "כשפרצה המלחמה עברנו מבית סבא לבית של דוד במרכז וורשה בשכונה יהודית, ושם התרכזנו כל המשפחה בשטח של הגטו".

     

    רגע לפני הכיבוש הנאצי ניסה בלפר לברוח עם חבר לרוסיה, אך ליד הגבול הוא נתפס על ידי הגרמנים. הודות לחזותו הארית הוא שוחרר. חברו נשלח לאושוויץ. ברוסיה הועבר בלפר למחנה פליטים ליד ביאליסטוק ומשם נשלח לעבודות כפייה במכרות פחם. "כשהיינו בביאליסטוק ניסינו לחזור הביתה, כי חששנו שאחר כך יהיה קשה לחזור, אבל הגבול כבר היה סגור בפנינו".

     

    שנה וחצי לאחר מכן הוא שוחרר ממכרות הפחם, ונדד עם חבריו לטשקנט, אוזבקסיטן. "היינו קבוצה של
    שישה חבר'ה ודברנו בינינו ביידיש וברוסית. יהודי זקן שאל מאין באנו, והציע לנו לבוא עימו לבית הכנסת - שם הקהילה אימצה אותנו".

     

    באותן שנים ידעת מה עלה בגורל בני משפחתך, ובית היתומים? לא. רק ב-46 כשהסתיימה המלחמה חזרתי לוורשה לשטח הגטו, ושם עוד עלה עשן. חיפשתי את ההורים והקרובים ולא מצאתי אף אחד. במשך השנים ניסיתי לברר מה עלה בגורלם, אך עד היום איני יודע. אני היחיד שנשארתי מכל המשפחה.

     

    בלפר עלה לארץ, ובשנות ה-50 הכיר רעייתו שושנה. לבנם היחיד קראו חיים, על שם אביו: "בני שירת במשך 20 שנה בצבא, והשתחרר בדרגת סגן-אלוף כמהנדס טכנולוגיה של חיל הים. יום אחד הוא בא ואמר לי – אבא, אני לא רוצה להיות מהנדס, אלא מחנך ומורה. הייתי מלא התרגשות. מורה ומחנך בשבילי הוא איש קדוש. זה איש שמקדיש את עצמו בלי שום פרופורציה לשכר. עבורי זה אחד המקצועות החשובים, וזו המתנה הגדולה ביותר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום רפרודוקציה: יצחק בלפר, ארגון אלמנות ויתומי צה״ל
    מתעד את זיכרונותיו בציורים
    צילום רפרודוקציה: יצחק בלפר, ארגון אלמנות ויתומי צה״ל
    צילום: קובי קואנקס
    מקפיד לצחוק. יצחק בלפר
    צילום: קובי קואנקס
    מומלצים