צער פישוק רגליים
מה כל כך כואב באונס, ומהו צערה של הנאנסת? זאת הסוגיה ששאלו את עצמם חז"ל בבואם לדון בתשלום הפיצוי לנאנסת, ובעונש לאנס. בדרך הם צועדים כמה צעדים גדולים לאחור, ומנסים להבין האם עצם קיום יחסי המין מכאיב לנשים, ומהו כאב ביתוק הבתולין. את מי שואלים? את האם והנשים, וכך יוצרים שיח חרשים
למי שייך הגוף שלי ומתי נולד ה"אונס"?
אונס מיני הוא לא קטגוריה מקראית - ולא כיוון שלא היו סיפורי אונס במקרא, אלא מכיוון שיחסי מין אסורים לא הוגדרו על ידי פגיעה בריבונות האדם על גופו. רשימת איסורי המין בפרשה שלנו כוללת מקרים שונים של קיום יחסי מין שלא במסגרת הנישואים. נקודת המוצא של חוקים מקראיים אלה היא הפגיעה באישה כרכוש של האב או של הבעל, ולא פגיעה באישה כישות עצמאית.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
לדידו של המחוקק המקראי, הסיבה לאסור על גבר ואישה שאינם נשואים לקיים יחסי מין, היא פריצת גבולות השבט, בית האב או המשפחה. יחסי מין אלה, אם יתקיימו, יהיו הוכחה לחולשתם של הגברים בשבט ושל השבט כולו, ולחוסר יכולתם להגן על רכושם. חומרת העונש של הגבר ושל האישה המקיימים יחסי מין שלא במסגרת הנישואים, נקבעת לפני שני עקרונות: מידת הבגידה בגבר שאליו האישה קשורה, ומידת יכולתה של האישה להתנגד.
מהו צער האונס?
בניגוד למקרא, התלמוד מכיר באונס מיני כקטגוריה בפני עצמה (גם אם לא באופן שבו אנו מגדירים זאת).
אחת הסוגיות המפתיעות בתלמוד (ויש הרי רבות כאלו) עוסקת באונס, ובמוקדה נמצא הביטוי "צער של פישוק רגליים". את הטור של השבוע החלטנו להקדיש למסע בעקבות צער תלמודי מוזר ומפתיע זה: "צער של פישוק רגליים".
על פי המשנה, אחד התשלומים שחייב האנס לשלם לנאנסת הוא תשלום "צער". על מנת לכמת את הצער הפיזי שגורם האנס לנאנסת, נדרשת הסוגיה לשאלה, מהו בעצם צערה של הנאנסת. באופן מפתיע (אולי) אנחנו מגלים שהחכמים מתקשים להגדיר את צערה הפיזי של הנאנסת: "איזה צער? אמר אביו של שמואל: צער על כך שהוא (האנס) חבט אותה על גבי הקרקע.
מתקיף את טענתו רבי זירא: אם האנס חבט אותה על גבי משי, האם הוא יהיה פטור מתשלום דמי "צער"? ... אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: צער של פישוק הרגליים. וכן הוא אומר (יחזקאל, ט"ז): "ותפשקי את רגליך לכל עובר..." (בבלי, מסכת כתובות, לט, א-ב. מתורגם מארמית).
יונה ארזי ואנוכי קוראות את הסוגיה, ופתאום תופסות עד כמה זה באמת קשה (וגם מוזר, כן, גם מוזר), לבודד את כאב הפיזי הייחודי של האונס.
התיאור הראשון שמציעה הסוגיה, ממקם את האונס באלימות כפולה ומכופלת: "חבטה על גבי קרקע". במקרה קיצוני זה ולרוע המזל, פשוט-יחסית להגדיר ולכמת את הצער הפיזי של הנאנסת. אבל רבי זירא מציע הקשר אפשרי לא פחות לאונס: "חבט אותה על גבי משי", ואז מה?
הורג אותי ברכות
הדימוי "חבטה על גבי משי" מרתק. אי אפשר לחבוט על גבי משי. אי אפשר לחבוט על דברים רכים. אבל נדמה שדווקא הדימוי המפתיע הזה מציע את מורכבות האתגר שלקחו על עצמם החכמים בבקשם להגדיר את הצער הפיזי של האונס.
האקט של האונס הוא פיזי, מהותו רגשית. אותו אקט עצמו יכול להיחשב ליחסי מין נורמטיביים, ויכול להיחשב לאונס. אונס לא מוגדר על ידי הכאב הפיזי בלבד (למרות שזה יכול להיות חלק ממנו). אונס מוגדר, בראש ובראשונה, על ידי העמדה של הנאנסת ביחס לאקט המיני.
אקט מיני עדין, המתקיים על מצע בדי קטיפה ומשי, יכול להיחשב לאונס. רבי זירא מדגיש אפשרות זו, ומחריף את השאלה - איך נגדיר את הצער הפיזי של האונס? למתבונן מהצד, אסונות מסוימים יכולים להראות נעימים, ואנחנו מתפתלות עם החכמים נוכח האתגר המיוחד – אונס הוא פעולה בגוף שעיקר פגיעתה בנפש. האם וכיצד נצליח לבודד את הפגיעה הפיזית של האונס?
צער ביתוק בתולים
הסוגיה מתפתלת עוד קצת, ובדרכם של החכמים לנסות ולהבין מה כואב באונס, הם צועדים כמה צעדים גדולים לאחור, ומנסים להבין האם עצם קיום יחסי המין מכאיב לנשים, ובאופן יותר ספציפי הם מבקשים להבין את כאב ביתוק הבתולין.
בשלב זה מביא התלמוד, מפיהן של נשים(!) שלושה דימויים לכאב ביתוק הבתולים: אביי מביא דימוי בשם האומנת שלו, ורבא ורב פפא מביאים דימויים בשם נשותיהם:
"אמר אביי, אמרה לי אם: כמו מים חמים על ראש של קרח. רבא אמר, אמרה לי בת רב חסדא: כי כמו השריטה שנעשית בזמן הקזת הדם. רב פפא אמר, אמרה לי בת אבא סוראה: כמו לחם קשה לחניכיים."
חלק זה של הסוגיה כל כך פרוע, שקשה לנו להחליט מהיכן להתחיל לפרום את פקעת הנושאים והשאלות שהוא מעלה; תלמידי חכמים משוחחים עם בנות משפחתם (נשותיהם ואמא מאמצת) על חוויית ביתוק הבתולים. לכאורה הכל מאוד אינטימי, ואולי אפילו מביך, ובמקרה של אביי גם מהלך על הגבול הדק, הסימבולי, של גילוי עריות - ובכל זאת, הטקסט נותן תחושה של אובייקטיביות וריחוק.
"מי אני ומה שמי?"
שלש הנשים שלפנינו, המעידות בפני גברים על האינטימי מכל אינטימי, נטולות שם. הגברים שמשוחחים איתן מכירים אותן היטב ובאופן אינטימי, ובכל זאת הן זוכות לתארים "אם" ו"בתו של", ולא לשמות פרטיים. גם כשהן מספרות את סודותיהן הכמוסים, ואולי דווקא כשהן מספרות אותם, הן נותרות רחוקות, זרות, ובשני מקרים גם מיוחסות לגברים אחרים.
גברים מכאיבים ונשים כואבות?
כזכור, החכמים יצאו למסע למציאת ה"צער" הפיזי של האונס. עדויות הנשים מובאות על מנת להרחיב את היריעה,
ולברר את מהות צערן הפיזי של נשים מקיום יחסי מין עם גברים. בדיונים רבים על חיי המין של הנשים, החכמים מרגישים ובצדק "כסומא בארובה": כיצד יוכלו להבין את החוויה הפיזית של המיניות הנשית? כיצד יוכלו לדעת האם, בכלל, ובאיזו עוצמה חוות הנשים את החדירה הגברית כצער ופגיעה? ומאידך, כיצד יוכלו לפסוק הלכה בלי להבין חוויה זו?
נדמה כי שלוש הנשים בסוגיה שלנו מסתכלות בתמיהה, ואולי אף בלעג, על ניסיונם של הגברים להגדיר את "צערן". בדימויים שמציעות הנשים הן משתמשות בחומרים הבסיסיים של החיים: מים, דם ולחם, ומתארות צורות שונות של מגע.
שלושת הדימויים שמעלות הנשים שונים מאוד זה מזה, אך מכולם ניכר שזה לא כל כך כואב. האומנת של אביי מתארת חוויה נעימה, אשתו של רב חסדא מדברת על "דקירה קלה" ואשתו של רב פפא מוסיפה דימוי של בריאות והזנה. צער? כאב? מאן דכר שמיה.
מחמאות לעורכים
הסוגיה מתחילה ב"חבטה על גבי קרקע" - ומסיימת במגעו של הלחם הקשה בחניכיים הרכות. ובתווך: משי, ליטוף של מים, דקירות קלות, וצער פישוק רגליים. עורכי הסוגיה פותחים במסע לאיתור הכאב הפיזי והאובייקטיבי של האונס, ומסיימים בתיאורים קלים ומפתיעים של כאב ביתוק הבתולים. העורכים פותחים בקושיות קשות של גברים, ומסיימים בדימויים רכים ותשובות של נשים.
קריאה אפשרית אחת של הסוגיה, היא שהעורכים רצו להקל על עצמם את מסע הצער והאשמה. גבר בועל וחודר יכול להרגיש אשם ומודאג מראש, בלי אונס וגם בלי קשר לחווייתה של האישה. ולכן עורכי הסוגיה, שמו בפיהן של הנשים טקסטים שהקלו עליהם את משא האשמה.
לעבור את החיים בלי כאב
קריאה אפשרית אחרת היא שעורכי הסוגיה בנו דו-שיח של חרשים בין נשים לגברים. הגברים פותחים את
הסוגיה בקביעה קשה, לא רואה ומקטינה, שעיקרה: אין צער אמיתי באונס; הצער הוא צער של פישוק רגליים, ותו לא.
הביטוי הפטרוני והמחפיץ של יחזקאל כנגד האישה המשובץ בסוגיה, מספק קריאה נוספת של המהלך התלמודי הזה: "ותפשקי את רגליך לכל עובר", הופך בפיהם של חז"ל להגדרה "אובייקטיבית" של צער האונס, ולמושג בדיני נזיקין. ניתן גם לומר שהתיאור של הזונה המפשקת את רגליה, צובע את הנאנסת באור לא אוהד, בלשון המעטה, לא כל כך רחוק מאלה המאשימים את הנאנסת במעשה האונס.
ישנן עדויות רבות על חוקרי משטרה השואלים את הנאנסת אם "נהנתה", ולאחרונה זכו לפרסום דבריו הקשים של השופט אמינוף, שקבע בפסק דין: ייתכן שהסיבה שהצעירה התלוננה נגד אביה רק בגיל 18 הייתה בגלל ש"במשך שנים נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, ולא טרחה לספר על מעשיו עד לאחר אירוסיה, מפחד שיתגלה שאיננה בתולה".
כל זה מראה שחלק מהעמדות המובאות בסוגייתנו שרירות וקיימות בקרב אלה שאמורים להגן על נאנסות, ובמקום ההגנה שלה הן ראויות, הן זוכות לביזוי ולהשפלה, תוך שהן נתפסות כאשמות ולא כקורבנות.
להחפצה, להקטנה ולהזניה של הגוף הנשי על ידי המחוקקים, מגיב החלק הנשי של הסוגיה, בקביעות שהן מעשה של הקטנה תחת הקטנה: "אתם באמת לא מכאיבים לנו", אומרות בקריצה נשות הסוגיה לחכמים. "לנו אין צער, כיוון שחדירתכם אינה מורגשת, ופגיעתכם אינה פגיעה. אם לנו אין צער, לכם אין חדירה", ובכך הן פוגעות בבטן הרכה של הגבריות.
פגע ונגע
שירי כאב בשניים/ רוחמה וייס ("אחטא ואשוב")
ב. פרידה
הָרֶגַע הַמַּכְאִיב בְּיוֹתֵר הָיָה
כְּשֶׁאָמַרְתָּ:
מֵעוֹלָם לֹא פָּגַעְתְּ בִּי.
המילים "פגע" ו"נגע" מתעתעות בקרבתן. מי שרוצה קשר ומגע של אמת, חייב להסתכן באפשרות הפגיעה. מי שרוצה בקשר ומגע, צריך להסתכן באפשרות שהוא לא רק ייפגע מאחרים - אלא שלעיתים הוא יהיה הפוגע, האלים. אפשרות הקריאה השנייה שהצענו לסוגיה, מזמנת לשיחה נשים וגברים מבוהלים מההבדלים ביניהם, מבוהלים מהאפשרות לפגוע, ומבוהלים מהאפשרות להיפגע.
בסיומה של סוגיה קצרה זו נדמה כי שני הצדדים המתדיינים בחרו בדרך הקלה; הגברים בחרו לומר: אין לכם באמת צער (רק צער זנותי שאותו נכנה בחוק "צער של פישוק רגליים"), והנשים בחרו לומר: אין לכם באמת יכולת לצער.
הנשים והגברים יצאו מהשיחה הזו מוגנים אבל בודדים. המחיר שהם שילמו הוא ביכולת למגע של חמלה ואמת.
צער לך וצער לי
האפשרות האחרת, האמיצה יותר, היא להודות ש"צער לך וצער לי/ על כך מעידות העיניים/ בואי, אישה, ביום זה אווילי/ לארוחת צעריים/ נשב, נשוחח על דא ועל הא/ על אי השוקע במים,/ על אבינו אדם, על אמנו חוה/ ועל מלאכים בשמים" (אברהם חלפי).
האפשרות השנייה היא להסכים לחשוף את העורף לפגיעה. להכיר ולדבר על ההבדלים בין אדם לחווה, וגם על הבדלים וכאבים של הא ודא. ובעיקר, להודות שאני יכול להכאיב ואני יכולה לכאוב. וגם להיפך. ולהחליט שאף על פי כן, ולמרות הסכנה, הביחד עדיף על ההגנה.
גאווה בבית המדרש של הטוקבקים
פתאום גברים שאוהבים גברים זה IN: השבוע התבשרנו שבחסידות גור החליטו להחיל איסור נגיעה גם על מגע של שני גברים, ובאותו זמן בערך הופצה ברשת האינטרנט פרסומת של "קופת חולים כללית", שכנראה החליטו שלא להשאיר את קופת חולים "מאוחדת, בבדידות מעופשת.
יש אפשרות שההדרה וההקצנה בחברה החרדית יובילו גם לתגובה הפוכה. איסור נגיעה בין גברים יחשוף את העיוות המוסרי ואת הכסילות ההלכתית שממנה סובלות הלכות איסור נגיעה בכללן, ודתיים רבים יתעוררו ויוותרו על ההלכות האלו, ואולי יבוא לציון גואל. אמן ואמן, ושבת שלום.
- בכתיבת הטור השתתפה יונה ארזי
לפנייה לכתב/ת 
