לא נאלמת: תם כבר לא מסתירה את האונס

תמר, נערת אולפנה מבית טוב, מסתירה מהוריה את העובדה כי נאנסה. הם, מצדם, מפרשים את ביטויי המצוקה שלה כסממנים של גיל ההתבגרות. זה עיקר עלילת סרט הגמר של תם דדון-משאלי, "נאלמת", בכיכובן של נלי תגר ("עספור") וחני נחמיאס, שנוגע בסוגיה הנפיצה והחשובה של השתקת עבירות מין בחברה, ובמגזר הדתי בפרט.

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים - בפייסבוק של ynet, וכל מה שיהודי - כאן

• תלמידתי ת': מנווטת בין הצבא להלכה
  

תם דדון-משאלי (27) מירושלים עברה על בשרה את האירוע הטראומטי על כל פניו - כששירתה כמורה חיילת במועצה אזורית לכיש, היא נאנסה. במשך שלוש שנים לא שיתפה את הוריה במצוקה. לדבריה, במהלך שנות ההסתרה, התייסרה בכאבים פיזיים ונפשיים, עד שאמה, הסופרת יעל משאלי, הבינה כי בתה מסתירה סוד אפל. בתום תחקור ארוך של כחמש  שעות, נחשפה האמת הקשה. רק אחר כך החלה תם במסע החלמה, שחלק ממנו היה יצירת סרט אוטוביוגרפי. 

"כשהייתי בטיפול הפסיכולוגית אמרה לי שהסיוטים שפוקדים אותי בלילות, נובעים מהשתיקה שלי ומחוסר התעסקות בנושא במהלך היום", מספרת דדון. "ידעתי שאני חייבת להיפתח ולספר כדי לרפא את עצמי, זה היה תהליך לא פשוט בכלל".

אשליה של ביטחון

כשדדון-משאלי כתבה את התסריט, היא התלבטה רבות אם למקם את המשפחה של תמר בעולם הדתי. "בסופו של דבר, ההחלטה לספר על משפחה דתית נבעה משתי סיבות: קודם כל, זה מה שאני מכירה. ככה גדלתי, במשפחה דתית ובחברה דתית. ודבר שני וחשוב מאוד, חלק גדול מהטראומה שלי נבע מהמקום הזה. כל מסלול חיי היה בתוך החממה הדתית: גדלתי באפרת, למדתי באולפנה, ושירתי בצבא במסגרת דתית - תרבות תורנית.

"החממה הזאת נותנת את ההרגשה שאפשר להאמין ולסמוך על כולם. למרות שיש אזהרות, ויש ימי עיון והעשרה בנושאי אלימות, סמים ואונס - אתה אף פעם לא מרגיש שזה ממש נוגע לך, במיוחד אם אתה 'ילד טוב", היא מספרת.

גם בעת האירוע הטראומתי, התקשתה דדון להאמין שזה קורה לה. "לקח לי הרבה זמן להבין באיזה סיטואציה אני נמצאת, שמדובר באיש שרוצה לעשות לי רע, והוא מאוד אלים. לא האמנתי, חשבתי שעוד רגע זה ייפסק. לכן גם עשיתי את תמר ילדה טובה. לא רציתי שאנשים יראו את הסרט, ויגידו: 'טוב, הבת שלנו לא הולכת ככה', או 'הבת שלנו לא מסתובבת עם כאלה אנשים', רציתי שנשים יבינו שזה יכול לקרות לכל אחת, בכל זמן".

ההסתרה שלך הייתה קשורה להשתקת הנושא בחברה הדתית?

"אני, באופן אישי, שתקתי כי לא רציתי לדבר על זה. בשנה הראשונה בכלל הייתי בהכחשה, אחר כך, במשך שנתיים כשזה התחיל לצוף בסיוטים, וברגעים מסויימים אחרים, והתחלתי להבין מה קרה - רציתי להאמין שאני יכולה לשים את הסיפור מאחורי, ולהמשיך הלאה. אבל זה לא קרה.

"הסרט שלי מראה שתי נקודות מבט - של האמא והבת, כדי לדבר על השתיקה הזאת. מדובר בעניין אוניברסלי, כולן וכולם - בהכללה, כמובן - שותקים. הם צועקים את זה בדרכים אחרות - אבל לא במילים. ובכל זאת, בחברה הדתית פחות מדברים על הנושא. הטעות, לדעתי, נובעת מתחושה שמדובר באקט מיני - ולא כך הדבר. מדובר כאן באקט אלים, בצורך בשליטה". 

כל אחד רוצה שיטפלו בו אחרת

בימים אלה מציגה דדון-משאלי את הסרט בהקרנות פרטיות בבתי ספר תיכוניים בפני תלמידים ומורים, כמו גם בכנסים שמיועדים למטפלים, לפסיכולוגים ולהורים. "התגובות שאני מקבלת מאוד מפרגנות, אוהבות ותומכות", היא מספרת. "הציבור יודע שחייבים לטפל בנושא, והסרט שלי מעלה דיון חשוב ופורה, בצורה מאוד עדינה ולא מתריסה.

"הורים תמיד שואלים איך אפשר לדעת אם מקרה כזה קרה לילדים שלהם, והאם אפשר למנוע אותו מלכתחילה. לעתים בסוף ההקרנה ניגשת אלי אמא, ושואלת אותי איך הכי נכון להתמודד עם מקרה מהסוג הזה, ואני אומרת שזה נורא תלוי, וכל אחת ואחד רוצה שיטפלו בו אחרת. בעיקר, צריך לשאול ולהקשיב. אסור לוותר על טיפול - אבל לכל אחד מתאים טיפול אחר. כאן צריך להיות קשובים לילד ולצרכיו".

היו בנות שחלקו איתך טראומה שהן חוו?

"פעם אחת ניגשה אלי תלמידה בתיכון דתי לבנות בסוף הקרנה, וסיפרה לי שדוד שלה, שוטר, אנס אותה במשך תקופה מסוימת. היה לה קשה מאוד לספר להורים שלה, וכשסוף-סוף סיפרה - לקח להם זמן להאמין לה. אבל גם כשהם האמינו, הם לא הסכימו להוציא את הסיפור החוצה. הם טיפלו בזה בתוך המשפחה, ושלחו אותה לטיפול פסיכולוגי.

"אמרתי לה שכשהיא תהיה עצמאית, ולא תלויה בהוריה, היא תוכל להחליט איך היא רוצה להתמודד עם הסיפור, ובינתיים, כל עוד היא בטיפול וכל עוד זה לא ממשיך, שתנסה להבהיר להורים שלה, בכל דרך אפשרית, מה היא רוצה ומה היא צריכה, גם אם זה קשה".

איך אמורים הורים להתמודד עם אירוע שכזה?

"אני מאמינה שהורים צריכים לשים את הצרכים והרצונות שלהם בצד, כשמדובר בילדים - בכל נושא, ובטח בנושא כל כך רגיש. אסור להם לשאול - למה לא סיפרת? ולגרום לילדים לעשות משהו שהם לא רוצים. הורים צריכים בעצמם ללכת לטיפול, ולהתייעץ עם אנשי מקצוע לגבי התמודדות עם מקרים כאלה, כי התנהלות לא נכונה יכולה לפגוע יותר. באופן גורף, המסר שלי, גם להורים וגם לילדים, הוא שחייבים לדבר ולתקשר".

משפחה נורמטיבית לכל דבר

הבחירה בקולנוע ככלי לבטא את עצמה, הייתה החלטה טבעית עבור דדון-משאלי. כבר בכיתה ח' קנתה מצלמת וידיאו, והחלה לתעד בעקביות את הסובב. גם את המסע לפולין, אליו יצאה עם בני שכבתה בתיכון, תיעדה,

ולאחר מכן ערכה את החומרים לסרט. אחרי השירות הצבאי וטיול לדרום אמריקה, החלה ללמוד קולנוע בבית הספר "מעלה" בירושלים, שם סיימה את לימודיה לפני כשנתיים. בנוסף, השלימה לאחרונה תואר ראשון בתקשורת, תיאטרון והוראה במכללת דוד ילין.

איך הפכת את נחמיאס ותגר לדוסיות של ממש?

"העולם הדתי היה מוכר להן מהצגות שבהן הן השתתפו בעבר. חוץ מלהנחות אותן איך מתלבשים ומדברים, לא התעסקנו הרבה בנושא הזה. ניסיתי להבהיר שתמר, הגיבורה, היא בעיקר ילדה טובה - ולא ילדה דוסית. בסרט לא רואים אותה מתפללת או מפגינה סממנים דתיים אחרים. כל הזמן ניסיתי להבהיר שמדובר במשפחה נורמטיבית לכל דבר. ההבדלים הם רק בלבוש, בסמלים, בקודים".