שתף קטע נבחר

אל תשמח לשווא: על הנורמליות השבירה

ראש הממשלה מזהיר אותנו מפני הגרעין האיראני, אך אני לא מרגיש שמישהו פוחד מזה. גם הנביא ירמיהו הזהיר את תושבי ירושלים מפני החורבן הצפוי, ואיש לא נתן את דבריו אל לבו. הדור שאחרי השואה אמור להעריך את המתנה שקיבל, ולקחת אחריות כדי שזו לא תיפגע

לפני ארבעים שנה, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים - ואני תלמיד כיתה ט' - התגלגל לידיי ספר מזעזע, שלא יכולתי להניחו לרגע: "אילו נוצחה ישראל" (מאת ריצ'ארד צ'זנוף). דודי ראה אותי קורא את הספר, וכמעט תלש אותו מידי. זה לא היה זמן טוב לקרוא את הספר הזה, המתאר לפרטי פרטים את מצבה של ישראל אילו נוצחה במלחמת ששת הימים. במילים פשוטות ומצמררות, מתאר המחבר את התרחשותה של שואה נוספת, כשכל העולם עומד מנגד ולא מושיט סיוע (בערך מה שקורא היום לאזרחי סוריה, מול גלגול העיניים של המערב).

 

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

 

 

השבת נקרא בפרשת השבוע "כי תבוא" תיאור דומה, שהכותרת "שואה" הולמת אותו. תיאור זה מופיע בווריאציות שונות גם בפרשת "בחוקותי" שבספר ויקרא. הוא איננו מכוון לזמן מסוים, וגם לא ברור מי יהיה האויב האכזר שעלול, חלילה, לבצע את החורבן הזה. אבל שני דברים מתוארים בו: מה עלול להתרחש, ומדוע (חלילה!)

 

הפרשה הזו מעבירה צמרמורת בעמוד השדרה של קוראיה

ולכן נהוג ברבות מהקהילות שהקורא בתורה ("בעל הקורא") מנמיך את קולו, וקורא במהירות את הפסוקים

הנוראיים. בעיר הולדתה של אימי המנוחה (לוצרן, שווייץ), היה נהוג להעניק תרומה נדיבה לאביון של העיר, על מנת שיסכים לעלות לתורה בפרשת "התוכחה".

 

הפרשה האפוקליפטית מצביעה על סיבות לחורבן, חלילה: "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ".

 

דהיינו, לא איננו חיצוני, כי אם פנימי. אם החברה אינה בריאה מבפנים, היא לא תשכיל לעמוד בפני האויב החיצוני. ואם החברה בריאה, אזי האויב החיצוני לא יוכל לה. במאבק הנצחי בין השקעה בביטחון להשקעה בחינוך, הפרשה תיקבע שחינוך הוא חלק מהותי ויסודי בביטחון הלאומי שלנו.

 

אך עדיין, משהו בלב מתקשה לקבל את האיום הנורא והמפורש הזה. את מה שנראה כמעל ומעבר. יש משהו בקריאה המהירה של בעל הקורא המנסה למחוק אותה מתודעתנו. נדמה לי שהתורה יוצאת פה נגד נטייה אנושית מאוד בסיסית, הגורמת לנו להדחיק ולמזער את הסכנה הגלומה באי-היציבות של קיומנו.

 

כך לדוגמה, ראש הממשלה מזהיר אותנו ואת העולם כולו מפני הגרעין האיראני. בכנות, אני לא מרגיש שמישהו פוחד מזה. לא אני, ולא שכניי. זה נראה רחוק, דמיוני, בלתי מציאותי. רחובות ירושלים שוקקים נופשים, הממלאים את אתריה המקודשים ואת אתרי החול שלה עד אפס מקום. באווירה הזו נשמעת אזהרת ראש הממשלה, כקול רחוק המזהיר מפני משהו לא ריאלי.

 

תשמחו על הטוב, ותשמרו עליו

באסוציאציה מהירה נחזור לנביא ירמיהו, המסתובב ברחובותיה העשירים וההומים של ירושלים, ומזהיר אותם

מפני החורבן הצפוי להם. איש כמובן לא נותן את דבריו אל לבו, וכשהוא מטריד מדי את מנוחת העם - הוא מושלך לכלא.

 

וכאן חבוי המסר העמוק של הפרשה: מותר ואף חובה לשמוח בכל הטוב שקיבלנו, וחובה להודות על כך. אך צריך לזכור שהמציאות לא יציבה. שאם יש הפסקת חשמל, האור כבה. ויטגנשטיין אמר שהחיים דומים לרכיבה על סוס: אתה אמנם רוכב עליו, אך בכל רגע הוא יכול להשליך אותך ממנו.

 

צריך לשמוח על הטוב וליהנות ממנו, אך לדעת כי עלינו לשמור עליו, שכן הוא לא מובן מאליו; שצריך להבטיח אותו ולעשות את המקסימום על מנת שיישמר; שצריך לשמר את תוכו שלא יירקב ויתפורר. הידיעה שיכול להיות אחרת, מעמיקה את הכרת התודה שלנו לטוב שמורעף עלינו. אנחנו הדור שאחרי השואה, אמור לדעת להעריך יותר איזו מתנה מופלאה הוא קיבל, ולקחת אחריות עצומה שהמתנה הזו לא תיפגע, חלילה.

פורסם לראשונה 23/08/2013 14:38

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גבי מנשה
הרב רפי פוירשטיין
צילום: גבי מנשה
מומלצים