בדרך לאוסקר, עוברים בוונציה
עם 12 מועמדויות לפרסי אופיר, רבים מצביעים כבר על "בית לחם" כנציג הישראלי הבא לטקס האוסקר. לפני כן, הגיעו יוצרי הסרט להקרנת הבכורה במסגרת פסטיבל ונציה היוקרתי והנוצץ. בטור מיוחד ל-ynet, הבמאי יובל אדלר מספר על החוויה: "פעם ראשונה שהרגשתי כמו אנשים שיש להם קריירה"
"בית לחם" - המותחן הפוליטי של הבמאי יובל אדלר - מועמד ל-12 פרסי אופיר, וביניהם לסרט הטוב של השנה. רבים מצביעים עליו כזוכה הגדול של הטקס מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע, שיתקיים ב-28.9 ויכתיר את המועמד הישראלי לאוסקר. בינתיים, הוקרן השבוע "בית לחם" בבכורה עולמית במסגרת ימי ונציה (הפועלת תחת המטריה של פסטיבל ונציה היוקרתי). הקהל הישראלי יוכל לצפות בו בפסטיבל חיפה ובבתי הקולנוע החל מה-26.9.
אדלר, ש"בית לחם" הוא סרטו העלילתי הארוך הראשון, התייצב להקרנה בוונציה בחברת העיתונאי עלי ואקד (שכתב איתו את התסריט), השחקנים שאדי מרעי, צחי הלוי, הייתאם עומארי, הצלם ירון שרף, העורך רון עומר, והמפיקות טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן. ביחד צפו בסרט, ובעיקר בקהל מכל העולם שהתקבץ באולם קולנוע ענק ונחשף למותחן מורט העצבים על קצין שב"כ (הלוי) והמודיע שלו (מרעי), נער פלסטיני שנקלע למצב בלתי אפשרי. הבמאי אדלר, כותב ל-ynet על החוויה:
"הגענו לוונציה בליל חמישי בטיסות שונות - כ-15 איש, שחקנים, יוצרים, המפיקות של הסרט ובני משפחה. אחרי שהתרוצצנו בנתב"ג לפני ההמראה, פתאום כולנו יחד, בוונציה, לקראת חצות. יצאנו בסירה שלקחה אותנו משדה התעופה ללידו, חתיכת נסיעה בלילה, אבל ההרגשה טובה.
למחרת בבוקר, יום ההקרנה, קמנו לראיונות. בשבילי זו הפעם הראשונה לשבת בסבב ריאיונות כל כך אינטנסיבי. מראיין ראשון שואל את עלי ואותי: "איך היה לעבוד יחד?", מראיין שני, מראיינת שלישית וכן הלאה. כולם מצלמים אותך, אז אתה רוצה גם להיראות טוב ובאיזשהו שלב, כעבור כמה שעות, כל השאלות נשמעות אותו דבר. זוהי סיטואציה חדשה ולא מוכרת אבל גופי תקשורת חשובים מתעניינים בסרט וזה חשוב לכולנו.
אחר כך אנחנו חוזרים למלון להתארגן להקרנה. אף פעם לא לבשתי חליפה או משהו שקרוב לחליפה. בהפקה של הסרט הבינו עם מי יש להם עסק, ודאגו לעניין מראש. פעם ראשונה שהרגשתי שאני נראה כמו האנשים האלה שיש להם קריירה.
בשעות אחר הצהריים הלכנו ברגל להקרנה, וזה כבר היה מאוד מרגש, בקבוצה גדולה שכללה גם את אשתי אגליקה ואחי עופר. הגענו לאזור עם שטיח אדום ופתאום אתה רואה את האולם. אולם ענק, 1,300 מקומות, מסך ענק וסאונד מדהים. נכנסים אנשים, מאות אנשים, האולם מתמלא. מכניסים אותנו ומכריזים על כל אחד ואחד עם ספוט תאורה לפני ההקרנה.
אני חווה דברים בדיליי. בזמן שכולם עסוקים בהתרגשות לקראת ההקרנה, אני יושב שם וחושב "מה יהיה עם הסאונד?", "איך יהיו הכתוביות באנגלית?". הייתאם יושב לידי. פתאום אני קולט שהוא מסתכל סביב, מתנשם בהתרגשות ואומר "וואי וואי". פתאום אני קולט ואומר לעצמי, "וואלה, צריך להתרגש".
הסרט מתחיל, אני כרגיל מתעסק בשטויות, כמו ההבדל בין סוג האותיות בכתוביות באנגלית לבין האיטלקית, בטוח שכולם רואים את זה. ההקרנה מסתיימת. יש שקט, לא למשך זמן רב. ואז התחילו מחיאות כפיים, שנמשכו במשך כל הזמן של הקרדיטים בסיום הסרט.
עדכנו את הקהל שיש שיחה עם הבמאי והתסריטאי, התסריטאי השותף והשחקנים. אנשים עוזבים את האולם ואני חושב "פאק, בטח הם לא אהבו את הסרט". המראיין הוא ג'ורג'יו גוסטי, מנהל תוכנית "ימי ונציה" בפסטיבל - המסגרת בה הוקרן הסרט - שלא נוהג לעשות זאת בדרך כלל, וזו הבעת אמון מאוד גדולה בסרט. עלי ואני עונים ברצינות יתרה, השחקנים הרבה יותר טובים, ואז שאדי מסכם ואומר לקול תשואות הקהל: "הסרט הזה הוא מעבר לזמן ולמקום, זהו סרט על אנשים".
אנחנו יוצאים החוצה ויש ואקום כזה. "זה היה טוב?", אני שואל אנשים, והם משיבים לי: "מאוד. בפסטיבל אנשים עוזבים גם באמצע סרטים. מחאו לכם כפיים לאורך כל הרולר ו-700 איש נשארו לשיחה איתכם". הסתובבנו קצת בפסטיבל והלכנו לארוחת ערב, המפיקות הישראליות, המפיקים השותפים מאירופה, הקבוצה שלנו מהארץ וג'ורג'יו גוסטי. הכל נרגע. נשארנו שם כמה שעות והלכנו לדרינק על איזה גג.
ב-3 לפנות בוקר קמתי ויצאתי לטיסות שבסופן אגיע לפסטיבל טלורייד בקולורדו במערב ארצות הברית. הייתי בדרכים כ-25 שעות. בסירה לשדה התעופה בוונציה, משם טיסה לפרנקפורט, ואז ארבע שעות להעביר בשדה התעופה. בשדה אני פותח את העיתון "אינטרנשיונל הרלד טריביון" וקורא כתבה שפורסמה גם בניו יורק טיימס על פסטיבל ונציה, שכוללת ארבעה סרטים, אחד מהם הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל. ארבעה סרטים מבין עשרות סרטי הפסטיבל, ואנחנו ביניהם.
זה כבר בעיתון. להיתקל בזה בחוץ, בעולם, יום אחרי ההקרנה. לא יאומן. נוחת בדנבר, ארצות הברית. עוד כמה שעות המתנה לטיסה למונטרוז ומשם עוד שעה וחצי נסיעה לטלורייד. הגעתי.
לפנייה לכתב/ת 
