שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חור בלב עם ריבת ענבים
    בכל שנה אותה ארוחה מפסקת, שבתומה עולה לשולחן הקינוח עם השם העצוב בעולם. אריאנה מלמד מגוללת את סיפורה של ארוחת המשפחה ביום הכיפורים וחולקת את מתכוניה של סבתהּ קלרה למרק לבן, אטריות עם כוסמת, סלט רויאל וחור בלב עם ריבת ענבים

    כדי לסלוח באמת, צריך להבין לעומקם את מניעיו של העולב, הפוגע, המבייש: לפעמים נדרשות לכך שנים ארוכות מכפי שהיושב במרומים מקציב לאדם אחד.

     

    עוד בערוץ האוכל:

     

    אמי, באטריס אלברכט-מלמד, מעולם לא סלחה לסבתי מצד אבי, קלרה מלמד, על כך שזו האחרונה חשבה כי באטריס איננה שידוך מספיק ראוי עבור גריגורי בנה-מחמלה, הלא הוא אבא שלי. וסבתא קלרה מעולם לא סלחה לאמי על כך שהתחתנה עם אבי.

     

    זה היה לא פחות מסכסוך בין יבשתי: ב-1956 בישר אבי במכתב להוריו כי מצא את המיועדת שלו והוא יינשא לה בחודש מאי. המכתב נשלח מרומניה, שם התגוררו שני הוריי (בנפרד, מה חשבתם? ביחד לפני החתונה? תתביישו) אחרי מלחמת העולם השניה, אל ארץ ישראל המעטירה, לשם כבר הגיעו הוריו של אבי, קלרה וסמיון מלמד. הגיעו בלי הקדיש'ל שלהם גרגורי, מחמת שהשלטונות הקומוניסטים הרשעים לא התירו לו לעלות לישראל אלא שנים רבות אחריהם.

     

    כשהקדיש'ל הודיע שהוא מתחתן על דעת עצמו, והוא בן 35 בלבד, שלחה לו קלרה בתגובה איגרת אויר רווית דמעות, קללות ואיומים: הכיצד זה, ואיננו מכירים את הכלה? מארה על ראשך, בן סורר ומורה, ובזה הרגע אתה מנושל מן הירושה לנצח. אבא שלי לא נבהל, ענה בנימוס שהמיועדת היא אהבת חייו והוא מקווה לברכתם,

    הבטיח לאמי ש"זה יעבור להם", ואכן נישא בטקס נאה וצנוע, ועל כך אני וודאי אסירת תודה לו.

     

    שלוש שנים אחרי שנולדתי הצלחנו סוף סוף להגיע לארץ המובטחת, והתחנה הראשונה היתה כמובן ביתם של קלרה וסמיון, כבר תל אביבים עם ותק של עשור שלם, שם – כך חשבנו – נעשה את צעדינו הראשונים והמהוססים בציון. חשבנו, וטעינו מאד.

     

    כי את צערה וכעסה של קלרה, התברר, הזמן לא הצליח למוסס. עצם קיומה של הכלה הלא-ראויה, זו שלא היא בחרה עבור בנה היה לצנינים בעיניה עד כדי כך, שגם נכדתה הפעוטה הפכה לאויבת. שלושה ימים ישבנו בביתם והיא רתחה ורתחה בשקט עד שהתפרצה: "אתה, גריגורי, יכול להישאר – אבל ההיא והבת שלה, שיילכו מפה".

     

    סמיון, בעלה של קלרה וסבא שלי, שתק. תמיד שתק. 52 שנות נישואים שתק. ואנחנו הלכנו משם, שלושתנו, מאוחדים בזעם שלנו כלפיה וכלפיו, כששני הורי מבטיחים זה לזה שגמרנו, הענף המשפחתי של אבא שלי נמחק מבחינתנו לגמרי. יש דברים שלא סולחים עליהם.

     

    ההחלטה החזיקה מעמד שנתיים בערך. סמיון נזקק לניתוח מסובך, בנו-מחמלו לא רק תרם דם אלא גם סעד אותו בנאמנות. קלרה "סבלה מהלב", כהגדרתה? עד שהתברר שהכאבים חלפו כלא היו, גריגורי הסיע אותה לכל פרופסור-מומחה בישראל. מדי כמה חודשים היו הכאבים חוזרים ועימם התביעה שיבוא ויסיע, והוא אף פעם לא אמר לה "קחי מונית".

     

    מדי כמה חודשים היתה שולחת בונבוניירה לנכדה: עדיין סירבה לראות את ההיא והבת שלה, ואמי סירבה להזמין אותה אלינו הביתה – למעט פעם אחת בשנה שבה כל המשפחה ישבה ביחד, נורא כועסת ובלתי מנוחמת, לסעודה המפסקת של יום כיפור.

     

    זה היה החג שבגללו נשארנו בתל אביב – אף פעם לא בביתה של סבתא, כמובן. מעולם לא ישנתי שם. אבל משפחה זה משפחה, אפילו מפורקת, ויום כיפור נועד כנראה למשפחות שלא יכולות לחוות חגים שמחים ביחד.

     

    אני זוכרת את ערבי כיפור הללו בתערובת של יראה וגעגוע, כי מצד אחד סבתא קלרה תמיד הפחידה אותי בפרצוף הכועס שלה ומצד שני היא תמיד בישלה הכי טעים והכי יפה מכולנו, ולמרות שהסעודה המפסקת לא אמורה להיות אירוע המפגין את יכולותיה הקולינריות של גברת-הבית, היא טרחה כל שנה עד מאד.

     

    וכל שנה, בלי יוצא מן הכלל, עלו על השולחן בדיוק אותם דברים עצמם: קודם מרק של יום כיפור, שהוא צהבהב לבנבן למען ילבינו חטאינו כשלג, אחר כך צלי רוסי קלאסי הקרוי ז'רקוי, לצידו ורניצעס מיט קאשה – אטריות עם כוסמת, צימעס יותר חריפים ממתוקים, סלט רויאל ורדרד-אדמדם – כי מבחינתם של יוצאי מזרח אירופה, תפוח אדמה זה ירק וירקות צריך לבשל, ולבסוף הקינוח בעל השם העצוב בעולם: "א לאך אים הערץ", חור בלב. עוגת לייקח פשוטה, תה רותח מהסמובר שניצב קוממיות בפינת הסלון, כפית של ריבת ענבים לחיזוק הגוף לפני התענית – וזהו, לבית הכנסת.

     

    שנה אחר שנה התנהלו הדברים כך עם קלרה הזועפת וסמיון השותק אחרי ה"נו, וואס הערט זיך", (מה נשמע) ההכרחי שלו שמעולם לא ביקש לעצמו תגובה. הזעף היה כמובן מנומס מאד: אמי וחמותה קראו זו לזו "גברת מלמד". אני הורשיתי לשחק מתחת לשולחן כל עוד הייתי קטנה די הצורך ואחר כך נצטוויתי לשטוף כלים. בלילה, אחרי שיושבי בית הכנסת התפזרו, היו כולם מאחלים זה לזה חתימה טובה ונפרדים – עד לשנה הבאה, לארוחה הבאה, לאותו תפריט עצמו, לאותו זעף.

     

    "אבל מה לא בסדר, מה", היתה אמא שלי חוזרת ושואלת אותי רטורית כמובן, מאז שעמדתי על דעתי בגיל 12 בערך והבנתי שסבתא שונאת אותה. "מהנדסת עם תואר שני, פיגורה בלי עין הרע, ממשפחה מצויינת בצ'רנוביץ – לא מספיק טוב לה?", ובטרם הספקתי להשיב במלים מרגיעות היתה דוחסת את הפיגורה לתוך מחוך, למען תמשיך ותיראה מלבבת ומצודדת, ומקפידה על משיחת הרוז' על השפתיים מדוייק-מדוייק טרם המפגש השנתי עם קלרה. מרוב עלבונה, לא שאלה את עצמה מדוע קלרה נוהגת כך. מרוב מבוכה, אני משערת שגם אבי לא שאל את עצמו.

     

    סמיון הלך לעולמו שנים לפני קלרה. חי בשקט, מת בשקט בשנתו בסוף חודש אלול. משפחה יהודית, אפילו מפורקת, תשב שבעה ביחד, וכמובן שהיינו עם סבתא קלרה בביתה ושוב הקפדנו לא לישון שם. ראש השנה לא נחגג מחמת האבל, אבל על יום כיפור התעקשה: כמו תמיד, אמרה, כמו תמיד – ולא היתה מוכנה שיסייעו לה במטבח.

    כשהתיישבנו לסעודה המפסקת פתחה פתאום ואמרה: "שימחל לי המת, אף פעם לא אהבתי אותו". וזהו. אני הייתי בת 15 והוכיתי בתדהמה: איך אפשר לחיות 52 שנה, זמן קוסמי בלתי נתפס, בחברתו של איש שאינך אוהבת? בתעצומות נפש שהתגברו על הפחד מפניה שאלתי – אז למה התחתנת איתו?, וקיבלתי בעיטה רצינית ברגל מתחת לשולחן מאבא שלי, כי במשפחות יש גם ענייינים שרצוי לא לברר.

     

    ולא ביררנו, ולא קיבלתי תשובה, עד שהיה מאוחר מדי, לפחות עבור אמא שלי, לפחות עבור היכולת להבין. את שנתה האחרונה עשתה קלרה בביתנו, שהתמלא זעף של חוסר ברירה. כבר היתה זקנה מאד וחולה באמת, וזכרונה תעתע בה, אבל משהו התרכך בתוכה כלפי, וכשהייתי מגיעה הביתה מן האוניברסיטה היתה מספרת לי סיפורים ארוכים על העולם של פעם, והסיפורים היו מסתבכים זה בזה איכשהו ומגיעים ל"יום כיפור האחרון" שטיבו לא התפענח, ושבגללו כל סעודה מפסקת, כל שנה, צריכה להיראות בדיוק כמו קודמתה.

     

    האחרונה שלה נפתחה גם היא בהצהרה, כאילו ידעה שזה עכשיו או לעולם לא. אמי ואני בישלנו, לפי הוראותיה המדוייקות ולמרות ש"אין לזה אותו טעם", כפי שהתלוננה על כל מה שהוגש לה לבדיקה. ישבנו לשולחן ולשתיקה המעיקה, וקלרה אמרה, כאילו אפשר היה סתם כך להמשיך שיחות משנים קודמות: "בקשר למת זכרונו לברכה? הוא לא היה הבשערט שלי, לא המיועד. היה אחר. סטודנט בסנט פטרסבורג. הוא הלך עם הרדיקלישע עלעמנטען, (יסודות רדיקליים, כלומר – ארגונים שחתרו תחת שלטון הצאר ברוסיה) ואבא שלי לא רצה אותו. ואני בכיתי, אוי כמה שבכיתי, והוא עזב את הרדיקלים והבטיח שיהיה בן אדם. ואז באה המלחמה הגדולה יימח שמה, ולקחו אותו. אוי לקחו אותו, לקחו את איליה שלי, הוא הלך והמלחמה הרגה אותו ולא סיפרו לי, רק בערב יום כיפור סיפרו, ועוד ליד השולחן, ואני השתגעתי לגמרי ותפסתי קצה של המפה ופתאום הכל עף והכל נשבר כמו החיים שלי, ועד פסח הייתי נשואה למת זכרונו לברכה שאף פעם לא אהבתי אותו".

     

    שתקנו ובהינו במרק. מה אפשר לומר? שלא כל כך הבנו, שלא כל כך התענייננו, שרצינו שייגמר כבר ונלך לבית הכנסת ודי. ועד פסח כבר קברנו את קלרה, ואם אמא שלי נאנחה לרווחה, אני לא מאשימה אותה.

     

    נדרשו עוד שנים עד שפיענחתי את הסיפור עד תום, מפני שהוא הציק לי: לא נמצאו מכתבים נשכחים, לא מחברות נושנות בבוידעם, רק חיבה משונה להיסטוריה היא שסייעה לקשור קצוות.

     

    כל יום כיפור, מבחינתה של סבתא קלרה, היה יום הזכרון הפרטי שלה לאיליה ולחיים שיכולים היו להיות להם ביחד. יום הכיפור האחרון בו הכל התנהל כשורה בעולמה היה בשנת 1913, בדיוק לפני מאה שנה.

     

    כל המשפחה ישבה אל השולחן, קלרה היתה מאורסת ואיליה היה סמוק-לחיים ואוהב, ובצאת התענית התברר שאלוהים מחל להם על חטאיהם ואפשר לחיות בשובה ובנחת ובלי אלמנטים רדיקליים עוד שנה. ואז הגיעה 1914 יימח שמה. ומלחמת העולם הראשונה. והגיוס הכללי ברוסיה. ואיליה שהלך והמלחמה הרגה אותו לפני יום כיפור, כלומר – במתקפה הראשונה של הרוסים על הגרמנים, ראשית ספטמבר 1914, קצת לפני החגים.

     

    ואחר כך, ועד ליום מותה, שום דבר כבר לא היה כמו פעם. רק יום אחד בשנה, יום הזכרון הפרטי שקלרה ערכה, ובישלה והגישה בזעף ובלי לגלות לאיש, וכולנו השתתפנו בו מבלי דעת.

     

    צריך לדעת כדי לסלוח. את אמא שלי שנאה מפני שהיתה בחירה של אהבה, ולאבא שלי לא סלחה מפני שהלך אחרי אהבתו. ליבה לא היה פתוח די הצורך לאפשר זאת. אבל זה היה מפני שכמו לקינוח עם השם הכי עצוב בעולם, גם לה היה חור גדול בתוך הלב, ורק אנחנו לא ידענו.

    שנבשל?

     

    מרק לבן של יום כיפור

    המקור-יווני. איך התגלגל למשפחה שלנו, אינני יודעת. דרגת הקושי – קל, התוצאה – טעימה, חמצמצה ודי ממכרת.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

     

    הרשו לי להניח שאתם יודעים להכין מרק עוף. הכינו איפוא: בסוף העבודה, אחרי שתפרידו בין המרק המסונן, הבשר והירקות, תנו לכל להצטנן מעט ואז צריך מיץ משלושה לימונים בינוניים ושלוש ביצים טרופות. מערבבים מיץ עם ביצים, ובצד מכינים בנפרד קוביות עוף מן העוף שבמרק ועיגולי גזר מהגזרים שהתבשלו בו, והמהדרים יוסיפו גם קצת אפונה קפואה מופשרת בשביל הצבע, ושמיר קצוץ בשביל מזרח אירופה.

     

    ועכשיו לקסם: מרק מסונן בתוך סיר, חס וחלילה לא מאלומיניום, יש? מדליקים להבה בינונית ומביאים את המרק לבעבוע עדין. בשום אופן לא מרתיחים. כשמבעבע, יוצקים לתערובת הביצים והלימון תרווד של מרק ומערבבים במהירות עד לקבלת נוזל חלק לגמרי. חצי מן הנוזל יוצקים לתוך המרק ושוב מערבבים במהירות. מן המרק לוקחים שוב צתרווד מלא ויוצקים לתערובת ומערבבים, ועכשיו שופכים את יתרת התערובת לסיר ומבשלים על להבה נמוכה, על סף הבעבוע, עוד 5 דקות. זהו. יש מרק לבן, כלומר – צהבהב. מניחים בקעריות מרק קוביות עוף, עיגולי גזר, יוצקים מרק ממעל ומעטרים בשמיר.

     

    ווארניצעס מיט קאשה 

    איטריות עם כוסמת הן ככל הנראה מג'דרה של רוסים, למרות שהמאכל, עד כמה שביררתי, אינו נפוץ במיוחד – וחבל. כי טעים נורא, אגוזי-אדמתי שכזה, ורווי בבצל מטוגן, ושווה גם אחרי יום כיפור.

     

    נחוצים שני סירים קטנים, בגלל זמני הבישול השונים של האטריות והכוסמת. בסיר אחד, מבשלים לפי הוראות היצרן 200 גרם אטריות מרובעות או אטריות ביצים רחבות של אוסם, או פפרדלה ששברתם לחתיכות או פטוצ'יני שבורים למקלות באורך 5 ס"מ בערך, אם כל האופציות האחרות לא קיימות. לא לשכוח כף מלח לסיר. מבשלים, מסננים ומחכים לכוסמת.

     

    בסיר שני מבשלים כוס וחצי כוסמת. קלי קלות: מוסיפים מים קרים ביחס כפול לכוסמת, כלומר – שלוש כוסות, וכפית מלח. מכסים. מביאים לרתיחה על להבה גדולה, מנמיכים להבה ומבשלים בערך 10 דקות או עד שכל הנוזלים נספגים בכוסמת. אין זמן בישול מדוייק: זה תלוי בטריותה של הכוסמת ובאיכותה, ומי שיכול – שיקנה כוסמת רוסית קלויה בסופר של רוסים.

     

    במחבת, מטגנים שלושה בצלים קצוצים בשמן, רק לא שמן זית, עד שישחימו היטב, או שמצטיידים בשקית בצל מטוגן מוכן ולא מספרים לאף אחד. אם משתמשים בו, מצוותים אותו לאטריות הלוהטות המסוננות כדי שיתרכך.

     

    הכל התבשל? מצוין. בקערה, מערבבים בעדינות את תכולת הסירים והמחבת, בוזקים ממעל המון פלפל שחור גרוס טרי ואם טרם אכלתם כזה, שווה ברכת שהחיינו.

     

    סלט רויאל

    לא ברור מה מלכותי כאן, כי החומרים הם אבני היסוד של המטבח הרוסי: תפוחי אדמה וסלק, מלפפונים חמוצים וגזר, בצל ובשר בקר מבושל. לתוצאה יש אפקט מנחם שמזכיר את חיבתנו הלאומית לסלט מיונז. הצבע מפתיע.

     

    הגרסה שלפניכם אופה את הירקות ולא מבשלת אותם עד מוות. באשר לבשר: אל תבשלו במיוחד. אם יש בבית בקר מבושל, ייחתך נא לקוביות קטנות אף הוא. אם אין, אפשר להקפיץ רצועות סינטה ולצנן, אבל לא מוכרחים. גם חזה עוף מוקפץ טוב לזה, וגם עוף מהמרק, אם נשאר.

     

    לתנור: עוטפים 3 גזרים, 3 תפוחי אדמה בינוניים ושני סלקים כל אחד בניר כסף ואופים ב – 200 מעלות עד שמזלג שתוקעים בכל אחד מהעטיפות חודר יפה מבעד לכל ירק. מצננים מעט, מסירים עטיפות, קולפים וחותכים את הגזר והתפודים לקוביות קטנות שיצנחו אל קערת הסלט. את הסלק חותכים באותו אופן אך מניחים בצד עד לרגע האחרון.

     

    לרוטב: בקערה, מערבבים חצי כוס מיונז עם כפית חרדל, לא חשוב מאיזו עידה. קוצצים בצל לבן בינוני וארבעה מלפפונים חמוצים במלח ומוסיפים לקערה. בוזקים מעט מלח ופלפל שחור ממעל ומערבבים היטב. שופכים את הרוטב על תפוחי האדמה והגזר, מערבבים בעדינות עד לפיזור אחיד של הרוטב, ואו-אז מוסיפים את הסלקים ומערבבים עוד קצת, ממש קצת, ומתענגים על הטעם. מצננים במקרר לגיבוש טעמים לפני ההגשה.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

     

    חור בלב עם ריבת ענבים או סתם עם צימוקים

    במשפחות אחרות, קוראים לדבר הזה בפשטות תפוח עץ אפוי. משפחת מלמד לדורותיה התברכה כנראה בחוש דרמטי מופרז, או בנטייה לסמליות יתרה או בסנטימנטליות חסרת מעצורים. נו שויין, לפחות אנחנו יודעים לבשל.

     

    תפוחי עץ? גרנד בלבד. שום זן אחר אינו שורד יפה בתנור, וגם אלה נהיים קצת מקומטים. לא נורא.

     

    נוטלים תפוחים כמספר הסועדים פלוס שניים-שלושה לגרגרנים שבחבורה, מסירים את הליבה, מערבבים בקערה קטנה כפית קינמון ו-4 כפות סוכר חום ביחד עם חופן צימוקים או חצי כוס ריבת ענבים בלי נוזלים, ודוחסים את התערובת לתוך החור שבלב. מחממים תנור ל-180 מעלות, משמנים תבנית בתרסיס שמן ומניחים עליה את התפוחים ואופים עד שהבית מתמלא בריחות קינמון נפלאים והתפוחים מתרככים. מוציאים, מצננים ומגישים חם או קר עם נוזלי ריבת הענבים או קצת סירופ מיפל ממעל, ואפשר אפילו עם דבש מהול במעט מים ומיץ לימון. גמר חתימה טובה.

     

     

     (צילום: ynet) (צילום: ynet)
    (צילום: ynet)

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לירון אלמוג
    חם או קר ועם ריח קינמון נהדר. תפוח עץ אפוי עם צימוקים
    צילום: לירון אלמוג
    מומלצים