דברים שעושים עם המאהבת ולא עם האישה

הוא מסתכל לי בעיניים ונוגע בי בעדינות חונקת. היד שלו דרוכה עם כל ליטוף, כאילו עוד רגע אברח לו. בלי להסיט את האישון אפילו מילימטר בודד, הוא אומר לי שכן, הוא אוהב אותה, את האישה שאתו. זאת שקוראת לו מאמי, קוקי ואולי ברגע זה מחכה לו בבית. תקראו לי טיפשה או תמימה אבל כן, באותו הרגע האמנתי לו. הוא באמת אוהב אותה.

עוד בנושא:

האישה האחרת: 3 ארכיטיפים של מאהבות

פילגש: הסקס הראשון שלנו התחיל בסמס

נמאס לי. אני לוקחת לעצמי מאהב

בואו לפגוש רווקים ורווקות בפייסבוק שלנו  

"קארמה תכלת, קארמה", אני אומרת לעצמי, ומתעקשת לשכנע את עצמי שאני כרגע ברירת מחדל בשבילו. בדיוק כמו במאפיינים של המחשב - כשלא מתאימים לנו יותר הקריטריונים שבחרנו אחד אחד, באופן ידני, אלו שחשבנו שיהיה לנו טוב איתם, אנחנו פשוט חוזרים לאופציית ברירת המחדל, שם הכול נוח, אין הפתעות ותמיד יודעים לאן ואיך מגיעים.

ואני? אני תמיד שם, רווקה תל אביבית. תמיד פנויה, תמיד מקשיבה ותמיד מחייכת בהבנה. אז אני נשארת להקשיב לו במבט חלול, שואלת את עצמי כיצד קרה שאני לא מספיק טובה כדי להיות הקבועה שלו... מה חסר בי שיש בה? אולי אני צריכה ללמוד להחזיק גברים יותר קצר? מצד שני, יש משהו מדליק, סקסי ופראי בדמות המאהבת.

מאחורי המבט

כשרוברט דה נירו נשאל על ידי הפסיכולוג שלו בסרט "מדברים על זה" למה הוא בוגד באשתו ולא שוכב איתה במקום עם אחרות, הוא ענה לו: "נראה לך? זה הפה שמנשק את הילדים שלי כל בוקר". דברים שעושים עם המאהבת לא עושים עם האישה. וחוץ מזה, יש סוגים שונים של אהבות. ברוב הפעמים, אנחנו לא פותחות שום רוכסן לא מוכר, לא מתקרבות לשפתיים זרות ולא מנהלות רומן, אבל מאחורי מבטי היום יום, מתחבאות בראשן של הנשים הדרמות הכי גדולות, המציאות הכי אקספרסיבית והפנטזיות הכי אמיתיות.

גם אם יש לנו בן זוג, נחשוב על בחורים אחרים. ולא רק על אקסים מיתולוגיים אלא גם עכשוויים, אפילו כאלו שאנחנו פוגשות בכל יום. נשמור קרוב, לאורך שנים, את החבר הכי טוב - ההוא שתמיד יימשך אלינו, ושגם אם הוא נראה לא רע בכלל, לא ניתן שיקרה בינינו משהו, רק כדי לזכות במבטי הערצה מלאי הזימה שלו שמחבקים לנו את האגו.

בישיבות משרדיות משעממות במיוחד, זה רק נראה כאילו אנחנו מקשיבות לבוס בריכוז, אבל בעצם אנחנו שקועות בלחלום בהקיץ כיצד אנחנו מחליפות תנוחות עם היפיוף ההוא שפגשנו כמה פעמים בתור בסופר. נכון, הוא לא חכם במיוחד, גם לא צריך שיהיה, 69 לא צריך לחשב. ובלילות, כשאנחנו לבד, לפעמים אנחנו מסמסות לו, לבחור החמוד ההוא שיש לו חברה, ההוא שנתן לנו את המספר שלו לפני שנה בגינת הכלבים שבשכונה. אנחנו מפלרטטות עם סמיילים, מרגישות לרגע בנות 16 ומחייכות לעצמנו חיוך שזורח יותר מן האור הבוקע ממסך הסמארטפון.

ברירת מחדל

אז כן, אני מאמינה לו, נפרדת ממנו בנשיקה על הלחי וחיבוק אוהב. יודעת שאם לא אני תגיע משהי אחרת. יודעת שגם עוד חודש אקבל ממנו סמס של "נפרדנו". אבל הכי אני יודעת, שאני זו שבוחרת להיות ברירת המחדל בשבילו. אני יודעת ששם נוח לי, שם אי אפשר להיפגע. שם אני יכולה להיות באמת חופשייה. לא לפגוע באף אחד, לא להתחייב באמת ולא לחכות לאף בחור שיגיע הביתה.

שם, מהמקום של ברירת המחדל, אקבע בבוקר קפה עם החבר הכי טוב, שתמיד כאילו מנסה לנשק על הפה, בצהריים אני ארד לקנות סיגריות רק כדי לפגוש את היפיוף בתור לסופרמרקט, ובערב אסמס "ער?" עם איקון מטופש לבחור החמוד מגינת הכלבים.

לייק בפייסבוק של יחסים כבר עשיתם?