שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "סיפורים שאנחנו מספרים": וזאת לתעודה

    בסרטה "סיפורים שאנחנו מספרים", שרה פולי רוקחת פסיפס מרתק ורווי סתירות של אמה, מתוך סיפוריהם של חברים ובני משפחה. על סיפור אישי קטן שהופך לאמירה משמעותית על הקולנוע התיעודי ואיך שאנחנו תופסים אותו

    שרה פולי היא שחקנית ובמאית מוכשרת שהוכיחה את יכולותיה עם "הרחק ממנה" (2006), סרט רגיש שמטפל באופן מכובד ונוגע ללב בזוג שמתמודד עם מחלת האלצהיימר. הוא אף הביא לה בזמנו מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד. הפעם היא מפנה את המבט שלה על מערכות יחסים, זוגיות ומשפחתיות פנימה, אל חייה שלה ושל הסובבים אותה, ושולחת את ידה האוחזת במצלמה לסרט תיעודי אישי מאוד.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    ב"סיפורים שאנחנו מספרים" פולי מייצרת מהלך ראשומוני מכוון, על האירועים וההיסטוריה של משפחתה. היא מראיינת את אביה, אחיה ואחיותיה, חלקם לא מאותו אב, חברים וקרובים רחוקים יותר ומבקשת מכולם לספר את הגרסה שלהם לאותו דבר: סיפור נישואיה של אמה דיאן לאביה מייקל, מהלך חייה והגילויים שהשפיעו על המשפחה לאחר מותה.

     

    צפו: הטריילר לסרט התיעודי "סיפורים שאנחנו מספרים"

     

    פולי מתייחסת בסרט פעמים רבות לנוכחות המצלמה, מכשירי ההקלטה והעובדה שעל אף היומרה התיעודית ברור לה ולדוברים שאלו סיפורים - גרסאות רבות אישיות ושונות, ולפעמים סותרות, שהסרט מנסה לתפור יחד לכדי פסיפס מלא חורים שהוא דמותה של אמה. הסרט מלווה בקריינות של אביה מייקל, אך אנו לא רק שומעים את קולו, אלא רואים אותו עומד מולה בחדר ההקלטות, כשפולי מדי פעם קוטעת אותו ומבקשת שיקריא משפט מסוים שוב.

     

    בהתאמה, לא מדובר בקריינות שפולי כתבה בשבילו, אלא בסיפור של אביה - כלומר, גרסתו למערכת היחסים שלו עם אמה, ולאופן שבו הוא תפס אותה. לכך מצטרפים גם ראיונות פנים אל פנים איתו ועם שאר המשפחה. לכל אחד יש תיאור קצת אחר של האם למסור, ולכל אחד מהם יש גם מה להעיר על עצם עשיית הסרט. חלקם תוהים למה בכלל שמישהו יצטרך לראות את הסיפור האישי כל כך, ומעירים שלכל משפחה יש סיפור מעניין, לא רק לה. התשובה לשאלה הזו היא שהסרט אינו רק דוקו על אמא נוכחת-נעדרת. הוא דוקו על זיכרון, ובמידה מסוימת על עשיית סרטים דוקומנטריים. והתוצאה, מציצנית ככל שתהיה, מרתקת.

     

    מה שהיה עלול להיות טרחני מעט בסרט, לאור ההתעקשות של פולי לתת כמה שיותר זוויות שונות של מציאות חייה של אמה, מצליח להתעלות ולהציג תמונה עדינה, אוהבת ומורכבת. למרות שחברה אחת אומרת שהאם לא הסתירה שום דבר ותמיד חיה באופן גלוי ותמים, וחברה אחרת אומרת שברור שהיו לה סודות שאיש לא ידע עליהם - השלם, האם הנעדרת, גדול מסך גרסאותיו. ומרתק לשמוע את הפרשנויות השונות לחייה, שנעשות על ידי האנשים הקרובים לה ביותר, שמתגעגעים אליה.

     

    "סיפורים שאנחנו מספרים". לא נגרר לטרחנות ()
    "סיפורים שאנחנו מספרים". לא נגרר לטרחנות
     

    פולי אומרת לאביה במהלך הסרט שזה לא בדיוק ראיון אלא חקירה, ניסיון מצד אחד לחפש את האמת אך גם להראות שיש לה פנים רבות, נקודות מבט שונות, וכל אחד הופך אותה לסיפור שלו, הייחודי והאישי. היא מקריאה בקולה תחלופות מיילים בינה לבין הקרובים אליה, בהן היא חושפת תהייה עצמית ארס פואטית. היא שואלת על מה הסרט שלה, והאם מדובר בסיפור על אמא שהלכה טרם זמנה, על אביה, על עצמה, על חוסר היכולת של העבר והזיכרון להיות מדויקים ולא סובייקטיבים, או על אמנות ואמינות התיעוד?

     

    יש בסרט קצת מכל הדברים האלו יחד, והרבה מאוד סבלנות, אהבה וחמלה כלפי המשפחה כולה וכלפי האם החידתית. בסרטוני וידאו ישנים שסצנות קטנות מהם חוזרות עוד הפעם ועוד הפעם כשילדיה מדברים עליה דיאן נראית זוהרת, כמעט כמו קלישאה של כוכבנית משנות ה-70. היא כמעט תמיד צוחקת, רוקדת, מתרוצצת, שמחה, או אולי כמעט משוגעת.

     

    דיאן ומייקל היו שחקנים בעצמם, שנפגשו בתיאטרון, מה שמוסיף לדיבור על דיאן ממד נוסף של מציאות שהולכת לאיבוד. האם היא ומייקל היו מאוהבים באמת, או המשיכו לשחק גם מחוץ לבמה? פולי היא זו ששואלת את השאלות בסרט, אך לא פעם המצלמה מופנית ישירות אליה, בין אם בהופעה מול קרובי משפחתה במפגשים משפחתיים, ובין אם כשאחד מהאחים מחליט שהוא זה שרוצה לשאול את השאלות עכשיו.

     

    מתוך הסרט. מתוך הסיפור הפרטי נגלית אמירה אוניברסלית ()
    מתוך הסרט. מתוך הסיפור הפרטי נגלית אמירה אוניברסלית

    מבלי לפרט יתר על המידה ולהרוס, ניתן לומר שהסרט מעלה הרבה רבדים קשים שקשורים לשחיקה בזוגיות, למערכת יחסים סבוכה, לאהבה והורות, וטומן בחובו הפתעות גם ברמת התוכן וגם ברמת השימוש במדיום הקולנועי.

     

    פולי שואלת שאלות לא רק על האופן בו משפחתה וחבריה זוכרים את דיאן, אלא גם על האופן שבו אנחנו והיוצרים תופסים קולנוע תיעודי. היא מעמתת את עצמה ואת הצופים עם שאלת האמינות, בחיים ועל המסך. ואת כל זה היא מצליחה לעשות בלי לשקוע לתהומות של ייאוש או מלודרמטיות יתרה, כפי שהיה ניתן לעשות בקלות עם החומרים שיש לה.

     

    פולי לא מתמהמהת או מתחפרת בסיפור המחלה של אמה ומותה. היא מבקשת להתחקות אחר מי שהיתה בחייה, ומה זיכרונה החי עדיין מהווה עבור כל מי שנותר מאחור, בלי לבכות את העבר. וכך, בכל פעם שמשהו בסרט נהיה קשה מנשוא, אביה מגיח מאולפן ההקלטות, או מביתו המבודד, ומבקש ממנה: "חייבים לתבל את זה במשהו מצחיק". ופולי מסכימה, דרך עדשת המצלמה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך "סיפורים שאנחנו מספרים" של שרה פולי
    לאתר ההטבות
    מומלצים