שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כידון": מרגלים עם פאסון
    זה אמנם סרט שצולם בישראל ועוסק בחיסול בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח - אבל "כידון" של עמנואל נקש הוא לא סרט פוליטי-ישראלי טיפוסי, אלא קומדיה באווירה צרפתית. ונקודת המבט הזו מרעננת ומשעשעת למדי

    "כידון", הפקה ישראלית-צרפתית בבימויו של עמנואל נקש, הוא קודם כל הפתעה נעימה. זאת כיוון שהשילוב שהוא מציע בין קומדיה וסרט ריגול בינלאומי אינו נפוץ כלל במקומותינו, על אחת כמה וכמה כאשר התוצאה היא, בשורה התחתונה, קולחת ומוצלחת.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    המסורת ש"כידון" נשען עליה היא זו של קומדיות צרפתיות שהיו פופולריות בשנות ה-70, דוגמת "הבלונדיני עם הנעל השחורה" של איב רובר מ-1972 או סדרת סרטי הארטיסטים שביים קלוד זידי באותו עשור. מדובר היה בפארסות עממיות שהתבססו על דמויות ססגוניות ומצבים מופרכים ומשעשעים, מהסוג שרק הצרפתים האמונים על "קומדיות הבולוואר" הקלילות והמצליחות יודעים לייצר.

     

    צפו: הטריילר של "כידון"

    צפו: הטריילר של "כידון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "כידון" יכול היה בקלות להיקרא "הארטיסטים במוסד" (על שם סדרת הסרטים משנות ה-70 בכיכובם של חברי להקת Les Charlots, שהיו מעין מקבילה צרפתית לאחים מרקס ולסטוג'ס). העובדה שבמרביתו הסרט בכלל דובר צרפתית, ממקמת אותו יותר בטריטוריה המזוהה עם המסורות הקומיות הנ"ל מאשר עם מסורת הקומדיה העממית-עדתית מתוצרת כחול-לבן.

     

    עלילת "כידון" (הכותרת מתייחסת לכינויה של יחידת חיסולים חשאית של המוסד) מתרחשת על רקע פרשיית חיסולו של בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח ב-2010. כזכור, ימים ספורים לאחר שמבחוח נמצא מת בנסיבות מסתוריות בחדרו במלון בדובאי, פורסמו תצלומיהם של החשודים בחיסולו-לכאורה, שהשתמשו בדרכונים בינלאומיים מזויפים, ותועדו במצלמות האבטחה של המלון. כתוצאה, התגלע משבר דיפלומטי חריף בין ישראל, לה יוחס החיסול, לבין בריטניה ואוסטרליה, שאף גירשו בתגובה דיפלומטים ישראלים מתחומיהן.

     

    מתוך "כידון". בניחוח צרפתי (צילום: יוני המנחם ואמנון זלאיט) (צילום: יוני המנחם ואמנון זלאיט)
    מתוך "כידון". בניחוח צרפתי(צילום: יוני המנחם ואמנון זלאיט)
     

    הסרט נפתח כאשר על העמודים הראשיים בעיתונים פרושים תצלומיהם של ארבעה מחברי החוליה שחיסלה את הטרוריסט, ומעמידים את ראש המוסד (ששון גבאי) במבוכה - האנשים האלה מעולם לא עבדו בארגון. הללו, כולם ממוצא צרפתי ובלגי, כוללים נוכל מתוחכם (תומר סיסלי), אשף מחשבים (קוו אדמס), בעל רשת בתי בושת ומפיץ של גלולות ויאגרה מזויפות (ליונל אבלנסקי), וסטודנטית יפהפייה (בר רפאלי).

     

    מכאן והלאה מתפתחת מהתלת ריגול שהיא גם סיפור עוקץ מקורי, שמעורבים בו בין היתר שגריר צרפת בישראל (היפוליט ג'יררדו), קצינת משטרה (ריימונד אמסלם), דיפלומטית רוסית (לימור גולדשטיין) ובכיר לשעבר במוסד (שי אביבי בהופעה אקסצנטרית במיוחד). ולזכותו של נקש ייאמר, שהוא מצליח לנתב בין שלל הדמויות והאינטריגות בקלילות יחסית.

     

    לא הכל עובד, אבל התוצאה מרעננת (צילום: יוני המנחם ואמנון זלאיט) (צילום: יוני המנחם ואמנון זלאיט)
    לא הכל עובד, אבל התוצאה מרעננת(צילום: יוני המנחם ואמנון זלאיט)

    מרענן לראות עוד סרט שמתבדח בחן על חשבון המוסד (קדם לו "המוסד הסגור" של אלון גור אריה). אבל ההיבט המעניין יותר שמציע "כידון" הוא נקודת המבט הצרפתית על תל אביב. אתרי הצילום של הסרט, חלקם מזוהים (כמו ארמון השגריר הצרפתי בשכונת עג'מי ביפו), והדומיננטיות הפרנקופונית בו, הופכים אותו ליצירה שכמו משקיפה על תל אביב-יפו בעיניים זרות, ומבליטה את הקוסמופוליטיות שלה. הנה, אם כן, סרט שהכרעותיו האסתטיות לא נופלות קורבן לאילוצי הקו-פרודוקציה.

     

    "כידון" (זהו סרטו השני של נקש אחרי "חומר למחשבה" מ-2007, אותו ביים יחד עם סטפן בלאיש) אינו יותר מאשר סרט שמבקש לספק הנאה. אפשר לחשוב על כמה סרטים ישראליים מהשנה האחרונה שלא הצליחו אפילו בכך. נכון, לא הכל עובד בסרט: עלילתו מתפתלת יתר על המידה, והקריינות קורסת תחת הניסיון להישמע שנונה. אבל הסרט מביא עמו מסורת של קולנוע פופולרי זר, וכאמור שותל אותה בהצלחה בהקשר ובנוף המקומי.

     

    שחקניו של נקש מעניקים לסרט מידה של סימפטיות, אף כי סיסלי נעדר את הקלילות והאלגנטיות של מגה-מוחות קרימינליים נוסח ג'ורג' קלוני בסדרת "אושן". ההנאה, אגב כך, מגיעה בעיקר מכיוון הצוות הישראלי - ששון גבאי, שהופעתו הרצינית מונעת מדמותו כראש המוסד מלהפוך לקריקטורה, שי אביבי הצץ במפקדת שירות הביון עם חכה וכובע רב חובל ומגיש הופעה קומית מדויקת, וריימונד אמסלם המוכיחה פעם נוספת שהיא השחקנית הטובה ביותר היום בקולנוע הישראלי. הצילום המסוגנן של אמנון זלאיט והמוזיקה הקצבית שהלחין תום שרפשטיין תורמים אף הם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים