שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשהלוחמים קפצו לים מאח"י אילת הבוערת
    הם התכוננו לארוחת ערב, ואז נשמעה האזעקה והפיצוץ. אחר כך באה התקפת טילים שנייה. 47 חיילים נהרגו, והחילוץ ההירואי מלב ים תואר ב"ידיעות אחרונות" השבוע לפני 46 שנים. עוד משנות ה-60: כשרצו לסגור את תל אביב לכלי רכב והגו את רעיון הגרירה והקנס

    המכה שהגיעה אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים: ב-20 באוקטובר 1967 יצאה המשחתת אח"י אילת לסיור שיגרתי מול החופים המערביים של סיני. יום לאחר מכן, כשהייתה כמה עשרות קילומטרים מנמל פורט סעיד, שוגרו לעברה טילים מספינות מצריות. הספינה עלתה באש ולאחר מכן טבעה. 47 לוחמי חיל הים נהרגו, 152 אנשי הצוות הנותרים חולצו מהים, 91 מהם היו פצועים. מבצע החילוץ המורכב מלב ים נמשך שעות. "רכבת אווירית" של מסוקים פינתה את הפצועים לבתי החולים בארץ.

     

    השבוע לפני - לכל הכתבות

     

    האסון אירע בסביבות השעה 17:30. לוחמי חיל הים התכוננו לארוחת הערב והכול נראה שקט ורגיל. מסכי המכ"ם לא גילו כל תנועה חשודה בסביבה. פתאום נשמע טרטור פעמוני האזעקה, תואר בכתבה ב"ידיעות אחרונות", והרמקולים הפזורים בספינה הזעיקו את אנשי הצוות אל עמדות הקרב. אז באה התפוצצות. טיל פגע בספינה והיא נטתה מיד על צדה.


    במשך כשעה וחצי ניסו אנשי הספינה הפגועה לסתום פרצות, לכבות דליקות ולהגיש עזרה לנפגעים. אולם בשעה 19:00 ספגה המשחתת התקפת טילים שנייה מכיוון חוף פורט סעיד. אחד הטילים המצריים פגע בצריח התותח האחורי. לוחמי חיל הים, שעד אז לא נטשו את ספינתם, קפצו למים חגורים בחגורות הצלה.

     

    הם שחו במים תרים אחר שרידי ציוד ההצלה, רפסודות או כל חפץ צף אחר. רבים מהם שחו בעודם מחזיקים את הפצועים קשה, שלא יטבעו. אותה שעה הים היה גועש ובחשכה המוחלטת ששררה נראה רק אור הלהבות שבערו על שרידי המשחתת השוקעת, תוך התפוצצויות שנשמעו בזו אחר זו.

     

    "רשף של אש נע לעברנו"

    אחד הניצולים סיפר על ההתקפה המצרית. "עמדתי והתגלחתי במראה שבירכתיים, כשאני מנסה לחשוב מה יגישו לארוחת הערב", הוא שחזר בכתבה ב"ידיעות אחרונות". "פתאום שמעתי פעמוני אזעקה ואת קצין המשמרת בגשר כשהוא צועק ברמקולים 'עמדות קרב, נ.מ, כל אנשי הצוות'. לא הספקתי לחשוב אם זהו אות לתרגולת קרב או שמא באמת התקפת מטוסים. כאשר שמעתי התפוצצות נוראה והרגשתי איך שכל האונייה כאילו קופצת מתוך המים, זה היה כאילו איזה שד נורא תפס באונייה וטלטל אותה".


    הלוחם דיבר על פעולות ההצלה ועל גבורת הלוחמים, שהצילו את חיי חבריהם. ואז הגיעה המתקפה השנייה. "ראיתי שוב רשף של אש הנע לקראתנו מכיוון החוף במהירות עצומה ואשר פגע באונייה. זה היה הסוף. האונייה התחילה לשקוע במהירות וראיתי עשרות אנשים קופצים למים".

     

    זמן קצר אחרי שעשרות לוחמי של אח"י אילת נאבקו עם הגלים מסביב למקום שבו צללה ספינתם לתהומות, הופיעו ממעל מטוסי חיל האוויר אשר האירו את השטח בפגזי תאורה והשליכו למים סירות הצלה. דקות אחדות לאחר מכן כבר חגו במקום מסוקים שמשו את הלוחמים מן המים.

    הייתה זו פעולת הצלה מהירה ונמרצת. הקושי היה בעיקר בגילוי הניצולים שבמים, ונבע מהחושך המוחלט. במשך כל שעות הלילה חגו מסוקים באזור טביעת הספינה. הם פינו את הפצועים והניצולים לבתי החולים. "הרכבת האווירית" של המסוקים נמשכה עד עלות השחר.

     

    בעקבות התקרית מיהרה ישראל להגיש תלונה למועצת הביטחון. בתלונה נכתב כי "מצרים ביצע מעשה תוקפנות זדוני ומכוון" וכי "ההתקפה על המשחתת הייתה מעשה מלחמה בלב ים". בתלונה נכתב כי המשחתת טובעה בזמן שהייתה מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים במהלך סיור שיגרתי. ראש הממשלה, לוי אשכול, הכריז כי "להתקפה זדונית זו משמעות בלתי נסבלת". השרים משה דיין ומנחם בגין אמרו אז שישראל לא תעבור בשתיקה על התקיפה.

     

    סואץ על הכוונת

    ואכן התגובה הישראלית לא איחרה לבוא. ב-25 באוקטובר, בשעת לילה, תקפה ישראל את עיר הנמל המצרית סואץ. בעיתונים במצרים נכתב אז כי העיר הייתה אדומה וים של להבות אפף אותה. לפי הדיווחים הפגזים פגעו במפעלי נפט, מפעלים תעשיתיים ובתי חרושת לדשנים. שישה מיכלי דלק גדולים התלקחו ומרבית בתי המגורים בעיר המצרית נפגעו. רבים מהם נהרסו כליל. העשן ממכלי הדלק הבוערים נראה למרחק של עשרות קילומטרים.

     

    העיתונים המצרים דיווחו על נזקים כלכליים גדולים, כיוון שרוב בתי הזיקוק של מצרים היו בעיר המופגזת. העיתון "אל אהראם" טען אז כי ההרשעה הישראלית הייתה "מעשה נקמה לא מכובד ועלוב ביותר" וכי הדבר נעשה בעקבות שורה של דיונים שנערכו במשך היומיים שחלפו בישראל - ובעקבות החלטה ישראלית להימנע מעימות צבאי עם כוחות צבא מצרים.

    מצרים דרשה לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם לדיון דחוף, ואכן המועצה התכנסה במהירות. הנציג המצרי באו"ם אמר כי ישראל ביצעה "פעולת טירוף" בכך שניסתה "להרוס בשיטתיות את התעשייה בסואץ". הוא טען כי "התוקפנים הישראליים ביצעו מעשה רצח נורא", תיאר את השר דיין כ"גנרל נאצי" ותבע להטיל סנקציות כלכליות על ישראל ולגנות אותה. השגריר הוסיף שאח"י אילת טובעה על-ידי המצרים "כהגנה עצמית".

     

    השגריר הישראלי גדעון רפאל אמר מנגד כי המצרים פתחו באש "וכוחותינו השיבו אש, ומתקני הנפט המצריים נפגעו משום שמקורות האש המצריים היו ממוקמים לידם". אחרי שטען שמצרים הפרה את הפסקת האש, הוסיף רפאל בקול דרמטי, כפי שנכתב ב"ידיעות אחרונות": "ישראל מוכנה כאן ומיד, עוד הלילה ומתחת לגג בניין זה, לדון עם נציגי מצרים וכל מדינה ערבית אחרת באמצעים להבטיח את ביטחון כל המדינות באזור ולהניח בסיס לשלום".

     

    אז בא תורו של סגן שר החוץ הסובייטי, ואסילי קוזנצוב, שתקף בחריפות את ישראל. הוא קרא לגנות אותה ולדרוש לפצות את המצרים. גם קוזנצוב כינה את דיין "גנרל נאצי" והצדיק את טיבוע "אח"י אילת". בסופו של דבר התקבלה החלטה המוקיעה, באופן כללי, תוקפנות והפרות שביתת הנשק במזרח התיכון.

     

    מזוזה בנמל עזה

    ובעוד שהמתיחות בין מצרים לישראל גברה, בעזה חגגו. ברצועה, שנכבשה כמה חודשים קודם לכן במלחמת ששת הימים, פתחו את עונת יצוא פירות ההדר. סבלי הנמל, ביניהם נערים בני 15 ומבוגרים בני יותר מ-60, התרוצצו בשטח עומסים על גבם תיבות פרי הדר. הסבלים עשו את דרכם גם בתוך הגלים, כשהמים מגיעים לפעמים כמעט לגופה כתפיהם.

     

    בשעה 8:00 בבוקר ב-25 באוקטובר 1967 היו בשטח הנמל 300 סבלים, נכתב ב"ידיעות אחרונות", שהעבירו את תיבות הפרי בסרט אנושי נע אל 15 דוברות. שעה לאחר מכן הגיע למקום שר התחבורה משה כרמל ועמו פקידים בכירים במשרדו. הם קבעו מזוזה בשער הנמל ברצועה וצפו בפועלים.

    פרי היצוא העזתי נשא את השם "מורתג'ה עזה". ב-1966, אז הרצועה הייתה תחת שלטון מצרי, הסתכם הייצוא דרך נמל עזה בכמיליון תיבות פרי. שנה לאחר מכן הוכפלה הכמות, שנשלחה לארצות מזרח אירופה.

     

    לסלק גם את האופניים ממרכז תל אביב

    בשנים האחרונות עולות שוב הצעות לאיסור כניסת כלי רכב למרכז תל אביב. מתברר שכבר ב-1964, כשמספר המכוניות היה קטן בהרבה, חשבו על כך. המפקח החדש על התעבורה בדרכים, יהודה גיא, אמר אז עם כניסתו לתפקיד כי הוא מתכוון לסגור אזורים מסוימים בתל אביב בשעות שיא של התנועה בפני רכב פרטי ורכב איטי.

     

    מהנתונים אז עלה כי בתל אביב היו מרוכזים שני שלישים מכלל כלי הרכב הנעים בכבישי הארץ, ולכן הגיע מצב התנועה בעיר העברית הראשונה לנקודת משבר. על פי התיאור ב"ידיעות אחרונות", באזורים מסוימים נוצרה אנדרלמוסיה במצב התנועה. גיא הסביר: "הגיעה השעה לטפל בנושא זה שהיה עד כה בבחינת טאבו. אינני מבין למה כל בעל רכב פרטי צריך לחנות בדיוק ממול למחוז חפצו. צר לי אם כל החלטה להרחיק רכב פרטי תהיה בלתי פופולרית ביסודו של דבר. אבל אנו צריכים להתחשב יותר בתנועתו הסדירה של אוטובוס מעל 50 נוסעים מאשר מכונית בעלת 2-3 נוסעים".

     

    המפקח על התעבורה אמר גם שילחץ על רכבת ישראל לסילוק מטרד הרכבת של בית הדר. על-פי הכתבה מ-1964, מחסום הרכבת שהוצב במקום מורד למעלה מ-50 פעמים ביום לצורך מעבר רכבות וקטרים, ובכל פעם נוצרים פקקי תנועה חמורים באזור שהיה גם אז סואן.

     

    אבל לא רק כלי רכב רצה גיא להעביר מן העיר. על-פי הכתבה הוא רצה "לסלק את רוכבי האופניים ממרכז תל אביב".

     המנהל החדש אמר כי הוא מתכוון להביא לארץ מצלמות אלקטרוניות מיוחדות שיותקנו בצמתים הסואנים, ויתעדו נהגים שחוצים את הצומת כשהאור ברמזור אדום. הוא דיבר אז על פנקסי נקודות מיוחדים, שנהגים יחזיקו בצמוד לרישיונות הנהיגה - וכשנהג מגיע למספר נקודות מסוים יישלל לו הרשיון.

     

    זה לא הכול. המפקח החדש גם הבטיח: "אני מעבד עתה תוכנית הקמת חברה מיוחדת לגרירת כלי רכב החונים במקומות אסורים. עד כה ביצעה את הדבר - ולא ביסודיות - המשטרה. בכוונתי להעביר משימה זו לחברה פרטית ולתקן את חוק התעבורה, כדי שחברה זו תוכל לגבות כספים מהנהג, שרכבו נגרר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים