הזיכרון שלה מכאיב לי. הייתי מעדיף לשכוח

פרידות זה דבר קשה. אני לא הראשון להגיד את זה, וכנראה שגם לא האחרון. בתהליך הפרידה כל אחד מן הצדדים נפרד מחמישה חושים שהוא חלק עם בן הזוג – לא שומעים יותר ממנו, נפרדים מהמגע, מהריח, מהטעם וממראהו של בן הזוג. רק מהחוש השישי לא מצליחים להיפרד והוא גם הבעייתי מכולם – חוש הזיכרון.

עוד בנושא:

מי סובל יותר בזמן פרידה, העוזב או הנעזב? 

הכינו את הממחטות: שירי פרידה עצובים במיוחד

נופל וקם: איך להתמודד עם פרידה ב-5 שלבים

אתה זוכר. אתה זוכר את הכל. אתה זוכר את הרוב. אתה זוכר יותר מדי. אתה זוכר דברים שאתה רוצה עכשיו לשכוח. אתה נזכר בדברים שמעולם לא ידעת שאתה בכלל זוכר. אתה זוכר את הריח שלה אחרי המקלחת, אחרי שהיא מסיימת את כל טקס מריחת הקרמים שלה. אתה זוכר את החיוך הקטן אחרי בדיחה מטופשת שלך. אתה זוכר את מה שעשית לה בפארק הירקון בט"ו באב.

אתה זוכר את הדרינקים בבארים השונים בעודך חוצה את דיזנגוף. אתה זוכר את מגע היד על העור ועל כל חלקת גוף. אתה זוכר את הקול שלה צוחקת או קוראת בשמות החיבה השונים שלך, בקול המצחיק הזה שהיא עושה. אתה זוכר את טעם השפתיים שלה. אתה זוכר את השמלה עם הפסים. קיבינימט אתה זוכר.

גלולת האקס שאחרי

אומרים שעדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל. זה משפט נכון, אבל לא מדויק מספיק. אני חושב שהמשפט המלא צריך להיות "עדיף לאהוב, לאבד ולשכוח, מאשר לא לאהוב בכלל". ג'ים קארי בסרטו המופלא של מישל גונדרי "שמש נצחית בראש צלול" לקח כבר את הנושא הזה לדרגת אמנות, בהציעו תהליך של מחיקת זיכרון אהובך מראשך.

הבעיה היא שתוך כדי תהליך המחיקה, הפציינט נזכר בכל אותם רגעים בשנית. ופה אני בא להציע פיתרון חדש. שר בועז שרעבי כבר לפני הרבה מאוד שנים " היום כבר לא מתים מאהבה". זה כל כך לא נכון. אני מניח שאם ייבדקו טוב יגלו שמתים מאהבה הרבה יותר מאשר כל מחלה אחרת. אז למה לא ממציאים תרופה? למה אין שקל אחד בעולם המחקר שהולך לטובת פיתוח תרופה לנושא?

בניגוד לגונדרי, אני מציע לפתח פיתרון הרבה יותר פשוט וקל, שתואם יותר את אורח החיים שלנו – גלולת "האקס שאחרי". חמודה, נפרדתם? קשה לך? אין שום בעיה. את ניגשת לסופר פארם הקרוב למקום מגוריך, עוצרת לרגע את הדמעות ועוד לפני שפתחת את הפה, הרוקח עם מבט מבין כבר מגיש לך אריזה עם כדור אחד ויחיד בתוכה.

אין אפילו בעיה לערבב עם אלכוהול, פשוט לוקחים לפני השינה וקמים כמו חדשים. אין תופעות לוואי, אין כאבים. מחר יהיה זה היום הראשון בשארית חייך החדשים. אני מניח שהכדור הזה יהיה כל כך מבוקש, שאני די בטוח שגם הוא כבר בלע אחד, ולכן, גם אם מחר את נתקלת בו ברחוב, שניכם תעצרו שנייה, תסתכלו אחד על השני, אפילו תשחקו לרגע "פיצוחים" ללא הצלחה.

"דרום אמריקה?"

"לא, לא הייתי."

"צריפין?"

"לא, עתלית. טוב, כנראה אתה סתם דומה למישהו."

אחר כך תאחלו אחד לשני המשך יום טוב ותמשיכו איש-איש לדרכו. וכמאמר שירו של מאיר בנאי: "בלי כאב, בלי דמעות, כאן דרכנו נפרדות". קל, נוח וידידותי למשתמש. גלולת "האקס שאחרי", בקרוב בבתי המרקחת הקרובים למקום מגוריכם.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק