שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אם עשיו ויעקב התפייסו, גם אנחנו יכולים
    יעקב ועשיו רצים איש לקראת אחיו, מתחבקים ופורצים בבכי. כך מסכמת פרשת השבוע שלנו, "וישלח", את מערכת היחסים הרעה והמסוכנת שבין התאומים. איך הם עושים את זה? מיטהרים מהתחושה של "אכלו לי", "שתו לי" - ופועלים ממקום של כוח, ולא מתוך חולשה
    לעיתים נראה כאילו גורל אפל וקדמון ניצב בפני שני אנשים. הם יכולים להיות קרובים זה לזה: אחים, הורים וילדים, בני משפחה - אך יחסיהם עוותו לבלתי הכר. טינה קדומה, עמוקה מיני הסבר רציונאלי כזה או אחר, רודפת את מערכת היחסים הזאת.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    האם אפשר להיחלץ ממה שנראה כגורל עיקש המשתלט על הנפש, ולא מאפשר לה לראות את הנסיבות, את הטוב שבאישיות השנואה, ואת הזמן שחלף ותיקן אולי קלקולים?

     

    זאת אחת השאלות הכבדות שעומדות למבחן בפרשת השבוע "וישלח". היצליח עשיו לגבור על המשטמה, הכעס ותחושת הנבגדות שהוא חש כלפי יעקב אחיו? האם יצליח יעקב לשקם את מערכת היחסים, שכנראה אף פעם לא הייתה טובה במיוחד, ולהביאה למקום אחר, יציב, מקבל? אם לא אוהב, לפחות לא עוין?

     

    עשיו חיבק את יעקב מאהבה?

    יעקב רץ לקראת אחיו עשיו, השונא אותו בכל ליבו וחפץ להורגו, ומשתחווה לפניו שבע פעמים! וזאת לאחר שהוא

    שלח לו משלחות עם מתנות רבות. בתגובה, רץ עשיו לקראת יעקב, נופל על צווארו, מנשקו - ושניהם, יעקב ועשיו, פורצים בבכי. כך מסכמת פרשת השבוע שלנו, "וישלח", את מערכת היחסים הרעה והמסוכנת שבין התאומים: יעקב ועשיו.

     

    אך האם החיבוק, הנשיקה והבכי של עשיו היו אמיתיים? דומה כי המחלוקת בתוך חז"ל והפרשנים משתרעת מן הקצה אל הקצה: יש מי שאומר, כי עשיו בכלל רץ אליו כדי (סליחה על התיאור) לנשוך אותו למוות. לקרוע את בשרו כמו חיית טרף. נס נעשה ועשיו לא הצליח לבצע את זממו.

     

    יש מי שאומר (וכך רש"י בשם רבי שמעון בר יוחאי) שלא נטעה: עשיו וצאצאיו לאורך כל הדורות שונאים את ישראל. השנאה עמוקה, יסודית ומושתתת היטב. חז"ל תפסו אותה כמתגלגלת באופן רוחני (לא גנטי) לאימפריה והתרבות הרומית, וליורשת שלה מלכות ביזנטיון, ומשם לנצרות בכלל. נכון, שעשיו האיש, אחיו של יעקב, התגבר על אותה שנאה כבושה שקיננה בלבו. אבל שלא נטעה, מזהיר אותנו רש"י: זו אפיזודה חולפת. במישור ההיסטורי: "בידוע שעשיו שונא ליעקב".

     

    לטהר את מערכת היחסים

    בולט בתפיסתו הנצי"ב מוולוז'ין, ששם לב שרק עשיו מחבק את יעקב, ורק עשיו נופל על צווארו של יעקב

    ורק עשיו מנשק אותו. אך הבכי משותף לשניהם, שהרי נאמר: "וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ". גילויי החיבה הראשונים באים כתגובה לצעדיו המפייסים של יעקב, שהיו נעדרי אינטימיות רגשית. אך מהבכי המשותף מסיק הנצי"ב מוולוז'ין כך:

     

    " ויבכו. שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשיו. וכן לדורות, בשעה שזרע עשיו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשיו, כי אחינו הוא".

     

    מכאן שהחיבוק, הנפילה על הצוואר והנישוק היו אמיתיים, והובילו לתגובה רגשית אמיתית של התרגשות מצדו של יעקב. ההתרגשות הזאת היא סימן אופטימי לדורות הבאים, שייתכן סוג של פיוס בין האומות, בתנאי שהוא בא ממקום אמיתי ולא מניפולטיבי או ציני.

     

    איך מגיעים לכך? איך מתירים סבך הנראה בלתי פתיר? הנצי"ב מדבר על "רוח טהרה" הנדרשת מהשונא. ומהי? המילה "טהרה" קשורה לניקיון. נטהרים מטומאה, דהיינו מתנקים ממנה. מהו הלכלוך שעלול לפגוע אנושות במערכת יחסים, ואותו יש לנקות?

     

    עשיו הוא הגיבור של הפרשה

    באירועי יעקב ועשיו, משוכנע עשיו כי יעקב "גנב" לו את הבכורה ואת הברכה – ומכאן גזל את זהותו ואת עתידו.

    חלפו עשרות שנים, עשיו מתבסס כאדם עשיר ומשגשג. הוא מוקף במעריצים, והוא בדרכו לייסד את ממלכתו אי-שם בהרי אדום. השנים שעברו אפשרו לעשיו לבנות את חייו על סמך אישיותו ויכולותיו, ולא על סמך השאיפות הפנטסטיות שהיו לו.

     

    נדמה כי עשיו הוא טיפוס המחפש רווחים מהירים ולא ארוכי טווח. "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"? אומר עשיו ליעקב במוכרו את הבכורה שלו בנזיד עדשים. אותו עשיו הולך לממש את חלומו, ומקים ממלכה בשעה שיעקב עוד מתבוסס בגורלו האיטי והמייסר. הוא עוד יידרש להתמודד עם הקרע בין יוסף לאחיו, עם הירידה למצרים, והעתיד הנורא הצפון לעם כעבדים במצרים.

     

    כך שבסופו של תהליך, כל אחד מוצא את מקומו. והלא הם דברי עשיו ליעקב: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". יש לי את שלי אומר עשיו, וגם זה רב בעיניי. "יהי לך אשר לך", אינני חש כאילו אתה דורך על אישיותי, שאתה תופס את מקומי. נדמה כי שאלת "המקום" היא החוצצת בין בני אדם. השתלטנות, הכיבוש שבו האחד מגביל ומצמצם את הטריטוריה של חברו, היא היוצרת ניכור בין בני אדם.

     

    צריך להיטהר מהתחושה שמישהו גוזל את מקומך או שאתה גוזל את מקומו. צריך להתבונן פנימה, לזהות מי אתה, ולא לפעול מתוך חולשה וחשש מתמיד שאחיך או חברך מנשל אותך. דווקא עשיו, האיש שידע להתפייס ולהצטמצם באישיותו וב-ד' אמותיו, האיש שידע למחול, הוא הגיבור של הפרשה, או שמא אחד מגיבוריה.

     

    ולסיום, שאלת מבחן לקוראי פרשת השבוע:

    1. אז האם באמת בנט (הדתי) לא יכול לכרות ברית עם לפיד (החילוני)?

     

    2. האם באמת החרדים לא יכולים להגיע להבנה עם שניהם, ו"האחים" עם "החרדים"? האם התהליך שעשיו הנקמן והרוצח בפוטנציה עבר ביחס לאחיו שגנב לו את הברכה, לא יכול להיות בסיס לקירבה בין רחוקים?

    פורסם לראשונה 15/11/2013 15:03

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים