שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שבעה צעדים": נקמה רבה על לא דבר

    הבמאי ספייק לי יצר רימייק לסרט הנקמה הקוריאני מ-2003 שנחשב לקלאסיקה מודרנית. בניגוד למקור - "שבעה צעדים" גרסת 2013 לא מצליח לנסח אמירה מורכבת, והאלימות שבו סתמית, וכך גם הגיבור המיוסר

     

    סרטיו של ספייק לי נחלקים למניפסטים שחורים רדיקליים ("עשה את הדבר הנכון", "מלקולם אקס"), ולסרטים מסחריים יותר המעמידים במרכזם גבריות לבנה במצוקה ("השעה ה-25"). "שבעה צעדים", רימייק אמריקני לפרק השני ב"טרילוגיית הנקמה" מאת הבמאי הדרום-קוריאני פארק צ'אן-ווק, "Oldboy" - שייך לסוג השני.  

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    אך בעוד סרטו של פארק נחשב לקלאסיקה מודרנית של הקולנוע האסיאתי, קשה לזהות איזשהו טעם בעבודתו הנוכחית של לי. זוהי פנטזיית נקמה אלימה, שלרגעים נדמית כמו סיפור מוסר שבמרכזו פרסומאי בוטה ואלכוהוליסט בשם ג'ו דוסט (ג'וש ברולין). כבר בראשית הסרט הוא מוצג כמי שמתנכר בגסות לגרושתו ואם בתו הפעוטה, ובהמשך מחרב בשחצנותו עסקה מכרעת עם קליינט שחור.

     

    בעקבות הכישלון ג'ו משתכר, ומגיע אל הבר שמנהל חברו מימי בית הספר, צ'אקי (מייקל אימפריאלי), אך הלה דוחה אותו בטענה שהוא שתוי מדי. זו, מסתבר, רק תחילתו של הסיוט, שכן בסופו של אותו לילה ג'ו נתקל באישה הנושאת מטריה צהובה, ומאבד את הכרתו. מאוחר יותר הוא מתעורר בחדר מבודד ונטול חלונות בבית מלון, ללא יכולת לצאת, ומבלי שיהיה לו מושג איך הגיע לשם. כל זה מתרחש בשנת 1993.  

     

    משך עשרים שנה הוא ניזון ממנת דמפלינגס יומית שאליה מתלווה בקבוקון וודקה. הטלוויזיה שבחדרו משדרת תוכנית תחקירים בענייני פשע, ממנה הוא למד שהאקסית שלו נרצחה באכזריות, שהחשוד העיקרי במעשה הוא הוא-עצמו, ושבתם הקטנה נמסרה לאימוץ. עד שיום אחד, ללא אזהרה, הוא מוצא עצמו בלב שדה פתוח, בתוך תיבה. מדוע נחטף? על ידי מי? מהו אותו מעשה נורא שבגינו נענש באופן אכזרי כל כך? ומדוע שוחרר דווקא עכשיו? את התשובות לשאלות האלה ג'ו דוסט יוצא לברר.

     

    האיש שבקופסה. ג'וש ברולין ב"שבעה צעדים" ()
    האיש שבקופסה. ג'וש ברולין ב"שבעה צעדים"
     

    על הדרך הוא פוגש בעובדת סוציאלית, מארי (אליזבת אולסן), ובהמשך מקבל שיחת טלפון מזר מסתורי (שרלטו קופלי) המתברר כמי שאחראי למאסרו, כמו גם לשיחרורו המפתיע. יחד עם מארי, ג'ו דוסט מנסה לעלות על עקבותיו - תחילה דרך שיטוט במאורות של אוכל סיני כדי לאתר את מקור הדמפלינגס שהוגשו לו, ואחר כך באמצעות מנהלו של עסק מפוקפק (סמואל אל. ג'קסון), שהמפגש ביניהם מספק לסרט הבינוני הזה את אחד משיאיו.

     

    סרטו של פארק היה מותחן אקזיסטנציאליסטי שהאלימות המסוגננת והמצמררת שאפיינה אותו היתה, למעשה, חלק מהאמירה שלו (הסרט התבסס בחופשיות על מנגה יפנית מאת נובואקי מינג'ישי וגרון צוצ'יה). הוא זכור בעיקר בזכות סצנה שבה הגיבור סועד תמנון חי שבוקע מגרונו, ואחרת שבה הוא נלחם לבדו בגדודי בריונים השוטפים לעומתו במסדרון צר - סצינה המשוחזרת גם בגרסה הנוכחית.

     

    הבעיה היא, שלא רק ג'ו דוסט תוהה מדוע היה עליו לעבור את החוויה הטראומטית, אלא גם הצופה שואל עצמו אותה שאלה. האלימות בסרטו של לי אינה סוריאליסטית או מרתיעה - היא סתמית. העובדה שגיבורו הוא חלאת אדם מלכתחילה אולי לא מצדיקה את העונש הנורא, אך היא הופכת את דמותו לפשטנית וחסרת כל ממד אנושי שהוא. עם שחרורו דוסט אינו אלא מכונה קשוחה, הרסנית וממש-ממש זועמת (על ההתחלה הוא מותיר אחריו קבוצה של שחקני פוטבול חבולים על הדשא). קשה לצפות בדרמת נקמה כאשר הדבר האחרון שמעניין אותך הוא מה יעלה בגורלו של הגיבור.

     

    אפל פה. ג'וש ברולין ואליזבת' אולסן ב"שבעה צעדים" ()
    אפל פה. ג'וש ברולין ואליזבת' אולסן ב"שבעה צעדים"

    יתר על כן - הנקמה בגרסתו של לי (שאת התסריט שלה כתב מרק פרוטוסביץ') והגאולה הנלווית אליה נדמות נטולות כל הקשר ממשי. היא, ממש כך, פנטזיה של גבר לבן מעונה הפועל בעולם שהשתנה (בסצנה משעשעת מסביר לו חברו בעל הבר את רזי החיפוש בגוגל). ניסיונו של לי להעניק לדמות הזאת ממד טרגי שהולך ומתברר בסיום המפתיע (לא עבור מי שזוכר את המקור הקוריאני) אינו עולה יפה - בעיקר משום שג'ו חסר את הפגיעות והאנושיות של גיבור סרטו של פארק. הצפייה בשקיעתו ההדרגתית אל מעמקי הטירוף וחזרתו משם (בחלקו הראשון של הסרט), מאופיינת אף היא באדישות מוחלטת.

     

    "שבעה צעדים" גרסת 2013 מבקש אמנם לדון בדקדנס המזוהה עם גבריות לבנה מצליחה. ואולם, סרטו של לי אינו מצליח לנסח בהקשר זה אמירה מורכבת במיוחד. אפילו נוכחותו של סמואל אל. ג'קסון בתפקיד המענה להשכיר לא מעניקה לסרט אותה מידה של אמביוולנטיות פוליטית שעשויה היתה להפוך אותו ליצירה בעלת משמעות בפילמוגרפיה של לי.

     

    התוצאה, על כן, היא סרט סתמי למדי, שככל שהתעלומה שבמרכזו הולכת ומתבהרת כך נעשה הוא עצמו מופרך יותר ויותר. מן הסתם, אין זה אחד מאותם פרויקטים אישיים הקרובים ללבו של לי, אלא יותר סרט שנועד לספק לו בסיס כלכלי ליצירתם. מהסיבה הזו לפחות אפשר להתייחס אליו בהבנה, אם לא לגמרי בסלחנות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים