היורש של יהודה המכבי
איכר-לוחם חסר עכבות, טקטיקן בחסד, מגדולי מפקדי השדה. ההצלחות מזהירות, השגיאות הרות אסון. אריק שרון - המצביא שספג וקם, תיקן ותִחמן
נפרדים משרון - הכתבות האחרונות:
בוש: "היה לי הכבוד לקרוא לשרון חבר"
פרס על שרון: "מהאדמה באת, אליה תחזור" "הראיתי לו תמונה של לילי ודמעה זלגה מעינו"
שרון דבק בציונות הפיזית הזו כל חייו ודחף אותה הכי רחוק שאפשר. רק כשנעשה ראש ממשלה הבין ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" והלהט התמתן. אבל כשהיה איש צעיר, שדה הקרב היה המקום שבו שרון היה במיטבו. שם באו לידי ביטוי אומץ הלב, קור הרוח, הדבקות במשימה והערמומיות שאפיינו אותו; שם הכריזמה שלו גרמה לאנשים ללכת אחריו – או לצאת בפקודתו – לקרב, ללא הרהור שני; הוא מצדו לא היסס ללכת בעצמו ולשלוח אנשים אל האש.
לא פחות חשוב – אריק היה טקטיקן בחסד שהבין וקרא את השטח כמו ספר פתוח, כמו שרק עובד אדמה יודע; הוא גם השכיל לחזות את המהלכים והתגובות של הצד שמנגד, שאותו הכיר מילדות.
כל אלה עשו את אריק שרון לאחד המוצלחים שבמפקדי השדה הבכירים שהיו לצה"ל. אולי המוצלח שבהם. הוא היחיד שרשומים אישית לזכותו ארבע מערכות של קרבות יבשה שבהן ניצח ואשר היטו בצורה מכרעת את הכף לטובת צה"ל במלחמה.
אחרי מלחמת השחרור, כשצה"ל היה בשפל מדרגה מקצועי ומוראלי, שרון עשה מעשה היסטורי כשהחזיר לצבא את ערכי הלחימה ואת רוח הלחימה. הוא גם נתן דוגמה אישית כשפיקד על פעולות הגמול שביצעו יחידה 101 וגדוד 890 ששרון הקים בשנות ה-50; במלחמת ששת הימים הוא ניהל קרב אוגדתי מזהיר שהסתיים בכיבוש מתחם אום-כתף בסיני מידי המצרים. הקרב, שהיו בו מעט מאוד אבדות לצה"ל, נלמד עד היום בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם; בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוא דיכא את גל הטרור ברצועת עזה; בלי הנחישות, העקשנות והדבקות במשימה של אריק ספק אם היו מתבצעים צליחת תעלת סואץ וכיתור הארמייה השלישית המצרית במלחמת יום הכיפורים – מה שהביא מאוחר יותר את הנשיא סאדאת לתובנה שעדיף שלום מאשר מלחמה עם ישראל.
לא קיבל את משאת נפשו
עוד כמפקד שדה היה אריק שרון אישיות שנויה במחלוקת. לצד חסידים מושבעים הוא צבר מחנה גדול של מתנגדים ושונאים. היו שטענו, כולל ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שלא תמיד הוא אומר ומדווח אמת; קצינים עמיתים הטיחו בו שהתעלם מפקודות מפורשות שניתנו לו; שהוא נכלולי ומניפולטיבי וכי אינו נאמן לממונים עליו.
הפעם הראשונה שטענות כאלה נשמעו בציבור ובמערכת הפוליטית הייתה אחרי פעולת התגמול בכפר קיביה בגדה, שהייתה בידי הירדנים. מקיביה יצאו מחבלים פלסטינים לפגוע ביישובים יהודיים בתוך ישראל. פעולת העונשין ששרון פקד עליה גרמה נזק חמור לתדמית ישראל בדעת הקהל הבינלאומית בגלל המספר הרב של אזרחים לא מעורבים שנקברו תחת בתיהם שפוצצו. גם בארץ ניכר זעזוע מוסרי.
אחרי מבצע סיני ב-1956 האשימו את שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, שהוביל לקרב מיותר נגד כוח מצרי שהיה מחופר במצר המיתלה. 42 מלוחמיו נהרגו שם, ויותר מ-200 חיילים מצרים. נטען שהקרב לא היה נחוץ מבצעית וכי שרון קיבל הוראה מפורשת שלא להכניס את חייליו למצר. הוא טען להד"ם ונלחם בשצף קצף לטיהור שמו.
לבסוף שרד את כל הפרשיות בגלל כישוריו והפופולריות בציבור שראה בו, במידה מסוימת של צדק, את יורשו של יהודה המכבי. אבל משאת נפשו חמקה ממנו – הוא לא התמנה לרמטכ"ל. שרון טען שהפוליטיקאים התנכלו לו כי ראו בו יריב פוליטי פוטנציאלי. כדרכו, החליט להעביר את המלחמה לשטחם.
בסוף, למד את מגבלות הכוח
שרון לא תמיד הכיר בגבולות ובמגבלות המתחייבים ממעמדו הציבורי ומכללי הדמוקרטיה. המעבר שלו מהצבא לפוליטיקה קרה למעשה עוד לפני שפשט את מדיו. כאלוף פיקוד דרום הוא לחץ ב-1973 על ראש הממשלה גולדה מאיר לקבל תוכנית התיישבות של השר יגאל אלון שתאמה לדעותיו הפוליטיות. אלון הציע להקים את יישובי גוש קטיף בלב רצועת עזה כדי שישמשו חיץ אסטרטגי בין צבא מצרים, אם וכאשר ייכנס בעתיד לסיני, לבין העיר עזה ומרכז ישראל. שרון, שתמך בתוכנית והיה מנוע חשוב בהגשמתה, נאלץ, כעבור 32 שנים ועשרות הרוגים בצדנו, להודות שטעה. כראש ממשלה הוא פינה חזרה לתוך הקו הירוק את כ-7,000 תושבי גוש קטיף.
תזה אסטרטגית מופרכת נוספת של שרון גרמה לממשלת בגין לשלוח את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה. שר הביטחון שרון לא הסתפק במערכה גדולה מוגבלת בזמן שתשיג הרתעה ותשחק את כוחו של אש"ף. הרעיון שלו אמור היה להבטיח את שליטת ישראל בעזה וביהודה ושומרון על-ידי גירוש מלבנון של ארגוני הטרור והגרילה הפלסטיניים, בראשם הפת"ח, שהתמקמו שם, ובנוסף לכך – לחתום הסכם שלום עם הממשלה הלבנונית שנשלטה אז בידי הפלגים הנוצרים.
התוצאה ידועה: הטבח שביצעו הנוצרים הלבנונים בפלסטינים בסברה ושתילה נזקף עד היום לחובתנו, צה"ל נסוג אחרי 18 שנים מדממות מלבנון, וחיזבאללה הפך שם לכוח הדומיננטי. "הוא מצביא גדול אבל נזקו גדול מתועלתו", כתבתי ב-82' לראש הממשלה מנחם בגין, שהקים בהמשך את ועדת כהן שהדיחה את שרון.
לנצח קרבות אבודים
למרות זכויותיו הרבות של שרון כמפקד צבאי צריך להודות על האמת: בתחילת דרכו כפוליטיקאי הוא היה אסטרטג בינוני ומטה. הוא לא הבין את מגבלות השימוש בכוח צבאי כאמצעי לעיצוב הזירה המזרח תיכונית עתירת הקונפליקטים והעדות, ומדיניות הביטחון הלאומי שלו ביטלה שיקולים מקצועיים מפני דעותיו הפוליטיות. רק אחרי שנעשה ראש ממשלה ב-2001 החלה תפנית. אמנם, בתחילת האינתיפאדה השנייה הוא מיאן להקים את גדר הביטחון וההפרדה כדי שישראל והשטחים ימשיכו להיות יחידה גיאוגרפית וטריטוריאלית אחת. אבל כשגל פיגועי ההתאבדות המשיך להפיל חללים בתוך הקו הירוק התרצה שרון ונתן את ההוראה ואת המימון.
בכלל, כראש ממשלה בתקופת האינתיפאדה השנייה חזר שרון להפגין קור רוח, עצבי ברזל, אומץ לב ושיקול דעת. למשל הוא שלח את צה"ל למבצע "חומת מגן" חרף החששות שהיו במטה הכללי מכניסה לשטחים הפלסטיניים. לפני המבצע הלך ראש הממשלה, הגנרל הוותיק ועתיר הניסיון, להתייעץ עם המח"טים של החטיבות הלוחמות. הוא האזין בקשב רב לדבריהם והחליט לצאת למבצע ששינה את פני המערכה.
באותה תקופה שרון גם היטיב לשמור על שיתוף פעולה הדוק ויחסים טובים עם הממשל בוושינגטון, ובקדנציה השנייה כראש ממשלה גם העז והצליח להוציא לפועל את הנסיגה מרצועת עזה.
יש מי שמבקרים את העובדה שזה קרה באורח חד-צדדי ושצה"ל לא נשאר בציר פילדלפי, וטוענים שכתוצאה מכך אנו סופגים עד היום מטחי רקטות. ייתכן, אבל לנוכח האלטרנטיבות – המהלך היה ללא ספק נכון.
גם בבית וגם בזירה הבינלאומית הייתה לשרון עדנה. רק המתנחלים שפעם העריצו את האדמה שעליה דרכו רגליו קראו לו בוגד. אבל עימותים מעולם לא הרתיעו את שרון. כשרצה משהו, לא היה מי או מה שיעמוד לו למכשול. הוא היה באמת מצביא גדול שהשכיל לנצח גם בקרבות אבודים מפני שידע לספוג ולקום על רגליו, לשגות, לתקן ולתחמן. עד שהשבץ גזר עליו תרדמת.
לפנייה לכתב/ת 
