מטריות או לא להיות
חורף, גשם, מטריות שבורות, ותובנות על עזרה הדדית
אני זורקת את הקטנה לעגלה, שמה לה כובע על האף, שמיכה על העיניים, אוחזת מטריה בין הכתף לאוזן, דוחפת עגלה, מחזיקה את הגדולה ביד השנייה ורצה. ואז בדיוק המטריה נשברה לה. פעם שלישית החורף הזה. אני מוצאת את עצמי קופאת לרגע, תרתי משמע, אין לי מושג איך אני ממשיכה במבול הזה הביתה, כשברקע מיכלי מקטרת: "אמא אני נרטבת!", מרימה אותה ביד אחת, ומדלגת עם העגלה בין השלוליות עד שאנחנו מגיעות לחדר המדרגות.
עולות הביתה, כולנו ספוגת מים. אני פולטת אנחת ייאוש, מיכל עם מוצץ בפה ומבט של זומבי בעיניים, ומעין הקטנה מסתכלת עלי לרגע ומתחילה לצרוח.
"רגע. שניה. תני לי להתאפס", אני חושבת. איזה שנייה ואיזה נעליים. מאז שצומחות לה השיניים, יש לי נינג'ה בבית. אני אומדת את המצב- זומבי או נינג'ה- בוחרת בנינג'ה וטסה להחליף לה טיטול.
מיכל קולטת אותי הולכת לחדר עם אחותה הקטנה, ונצמדת אלי: "אמא! אותך!", מרטיבה אותי בכל הגשם שנספג במעילה, ואני מבקשת ממנה: "רגע, תורידי רגע את הבגדים, שנתייבש, אהובה".
מילים יפות כמובן לא עוזרות כרגע, ולא נותר לי, אלא להפשיט ולהלביש אותה מחדש, להניח אותה רגע מול איזה שיר ביוטיוב, ולהחליף בגדים בעצמי. באסה. השיר נגמר מהר מדי...
אני בוחרת בפעם האלף את שיר ה"אלף בית", ומחליפה סופסופ גרביים. ניגשת מרוטת עצבים ושיער לחמם מרק, כדי לחמם את ליבנו וגופנו הקפוא. האינטרנט נתקע ומיכלי מתחילה להתעצבן: "אמא אני לא רוצה כזה", מעיין הקטנה קלטה פתאום שהיא לבד והצטרפה לחגיגה.
אני מחניקה צעקה. שלא ישמעו. הכל נגדי היום. מטריה מזורגגת. אינטרנט. גשם. גם אני רוצה לבכות.
חצי שעה אחר כך מגיע החצי. הוא רק נכנס בדלת ואני נוטעת לו את הקטנה בידיים כמו אומרת "קח! אני עשיתי את שלי להיום!", הוא מסתכל עלי, רטוב גם הוא, אבל מבין. לוקח אותה ומצחיק אותה. "תודה אהוב", אני אומרת בליבי, מתחילה לחזור לשפיות בזכותו.
אנחנו יושבים לאכול מרק חם שהתקרר, ואני מספרת לו על מעללי המטריה "האיכותית". הוא צוחק. מחשב כמה הפסדנו על מטריות. ואז, כמו באיזה סרט, משום מקום, מתפוצצת לה הנורה מעל הראש שלנו בפינת האוכל. זה לא קרה לנו כבר שנים. אמרתי כבר שהכל נגדי היום?
מיכלי קופצת בבהלה. בעלי מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו, ושנינו בשוק. כמה רגעים אחרי שהרגענו את מיכלי, היא מתיישבת על אבא והוא מספר לנו על סרטון שראה.
הוא: "את יודעת שלפני חודש בערך, ראיתי סרט על נורה אחת בארצות הברית, שדולקת כבר מאה שנים?"
אני: "מאה שנים?"
הוא: "כן, אפילו היו שם איזה כמה פסיכים שעשו לה יומולדת, הביאו עוגה ושרו לה happy birthday.. " הוא מגחך.
מיכלי מתרגשת מהסיפור ומוסיפה בצהלה: "גם לי עשו יומולדת בגן!" וכולנו מתפוצצים מצחוק, סופסופ.
ואז הוא ממשיך לספר, שפעם אמא שלו קנתה מכונת כביסה אחת כמעט לכל החיים, ושהיא החזיקה יותר מעשרים שנה (המכונה, האמא עוד בחיים תודה לאל..), אבל אז הבינו היצרנים שככה לא מתעשרים. ולכן הם שוכרים בכוונה מהנדסים מוכשרים כדי שימציאו מוצר שהוא בכוונה כמעט חד פעמי. מדפסות. בגדים. נעליים. טלפונים. הכל. ולמה צריך לתקן בכלל אם אפשר לקנות חדש?
בלילה, הרבה אחרי שהילדות נרדמות, אנחנו מתכרבלים בפוך האיכותי באמת שלנו, ואני אומרת לאורן: "אתה יודע, אם הייתי מצלמת את עצמי ביום הזה מהרגע שיצאתי מהאוטו ושולחת את זה ליצרן המטריות, אני בטוחה שאפילו הוא היה חייב לגלות אמפטיה. הוא בטוח היה בא לכאן עם מטריה איכותית, מחליף לנו את כל הנורות בבית וגם מכין לנו מרק טעים!".
בשורה תחתונה, כולנו בני אדם, וכולנו די דומים. אם רק היינו זוכרים את זה אולי לא היינו מסוגלים לייצר משהו בכוונה כך שיהיה לא מספיק טוב, כדי שיצא מכלל תפקיד מהר, בשביל שיקנו ממך עוד, ותתעשר על גבם של כל אלה שמפרנסים אותך.
חצי ישן הוא עונה לי "כן, ואז אולי הוא גם היה באמת מסופק מזה שהצליח לעשות משהו לטובת מישהו, ולא רק כסף...".
הלוואי. חשבתי לעצמי ועצמתי עיניים, מתפנה לחלום על מטריות גדולות וחזקות של אהבה.
טור אישי - אנו זקוקים לשינוי חברתי כמו אוויר לנשימה
ערבות הדדית איננה רק צו השעה, היא גם תשתלם לכולנו
הרבה אנשים רוצים לראות פה שינוי אמיתי. הסבל האנושי סביבנו הופך לאחרונה למוחשי יותר ויותר מדי יום. נעשה קשה להמשיך ולטמון את הראש בחול ולקוות ש"לי ולמשפחתי זה לא יקרה".
אל לעיסוק המובן מאליו במשבר הכלכלי, באיך יוצאים ממנו, בגזירות ובפערים החברתיים, להסיט את תשומת ליבנו מהמטרה האמיתית.
המטרה היא לא להיות צודק בתחזיות, אפילו לא לצמוח ב-5% בשנה, אלא לבנות כאן חברה אחרת- אנושית, חמה ומחבקת, שתאפשר לכל אחד מאיתנו למצות את הפוטנציאל האישי והחברתי שלו, בכל תחומי החיים.
כל השיטה הכלכלית נועדה בסופו של דבר לשרת אותנו.
במקום זאת, בנינו יחד שיטה כלכלית וחברתית המשעבדת אותנו.
האם לזה התכוונו ?
כל אחד מאיתנו צריך לקחת חלק בשינוי כזה, להחליף את האדישות שפיתחנו, לא מתוך זדון אלא בגלל החיים הקשים ומאבק הקיום היום יומי שלנו, כלפי הזולת, באמפטיה, בהתחשבות, בדאגה ובערבות הדדית בינינו.
זה יהיה חבל ההצלה של כולנו בים הסוער עימו אנו מתמודדים, במיוחד כשברור, על רקע ההחמרה במשבר הכלכלי העולמי וההאטה בפעילות המשק אצלנו, שעוד יהיה הרבה יותר גרוע, לפני שהמצב יתחיל להשתפר.
זה תלוי רק בנו, ביחסים בינינו ובברית שאנו יכולים לכרות בינינו, מעל כל ההבדלים של מעמד סוציו-אקונומי, מקום מגורים או עמדה פוליטית.
אז מה עושים?
יש בישראל הרבה אנשים טובים, שכבר התעוררו מהחלום והבינו שהוא הפך לחלום בלהות ושצריך לעשות משהו.
חלקנו - מתנדבים בחלוקת מזון, תורמים בסתר, או תורמים ורצים לספר לחבר'ה.
לכל דבר יש מקום וזמן, במיוחד שקשה לעמוד מנגד ולראות את הסבל של כל כך רבים מאיתנו.
אבל, אם רוצים לעשות שינוי אמיתי, אין מנוס מלהתרכז בשינוי היחסים המעורערים בינינו, מיחסים כוחניים, חשדניים, צרי אינטרסים בשילוב אטימות וחוסר אכפתיות, ליחסים חמים, אנושיים, מתחשבים, עם דאגה, הקשבה וערבות הדדית בינינו.
כל מערכות החיים שבנינו, לרבות המערכת הכלכלית והפיננסית, מושתתים בסופו של דבר על היחסים בינינו. אם נשנה אותם - כל מערכות החיים יתחילו להשתפר ולהתאזן מחדש.
הרי כולנו בסירה אחת, קשורים ותלויים זה בזה, לכן איך ייתכן שנילחם זה בזה, במקום לשתף פעולה, לאחד כוחות ולבנות חברה המבוססת על ברית כזו בינינו?
זהו גלגל ההצלה האמיתי שלנו.
כמובן שבמקביל חשוב לדאוג למצוקות המיידיות והבוערות של השכבות החלשות.
ברור גם שצריך גם להמשיך ו"להתעסק" עם מדיניות מוניטרית ופיסקלית, כדי לסייע למשק להתאושש, וברור שאי אפשר לחדול מטיפול בכל ענייני הכלכלה והחברה.
אבל לא משם תבוא לנו הישועה. תשכחו מזה.
בינתיים, כל הטיפול במשבר הכלכלי הוא בסימפטומים שלו בלבד.
אי אפשר לטפל במחלה אנושה באמצעות פלסטר.
אין פילנתרופיה, או גמ"חים, או תרומות כספיות שיעשו את העבודה הזו עבורנו.
אנו לא נגד עזרה ראשונה, אבל צריך במקביל, להתחיל לבצע לחברה הישראלית ניתוח לב פתוח.להניח את היסודות לחברה ישראלית חדשה, המבוססת על ערבות הדדית בינינו, כגלגל הצלה וכבסיס לשיטה שתיטיב עם כולנו, כלכלית וחברתית.
חינוך זה המפתח.
אבל לא סתם "השכלה", היינו לפמפם את הראש בעוד ועוד מידע בשיטת קלט-פלט,
אלא חינוך של ממש, לערכים, להבנת העולם החדש שאנו לא מבינים את כללי המשחק שלו ולכל מה שאנו צריכים כדי לייסד כאן חברה אחרת.
