שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "12 שנים של עבדות": שחור, לבן, ואין אפור

    סטיב מקווין הוא במאי שחור מבריטניה שמביא לצופים האמריקנים דרמה תקופתית העוסקת בזוועות העבדות. חשיבותו העצמית של "12 שנים של עבדות" עוד עשויה להביא לו אוסקר, על אף פשטנותו. בעיקר כיוון שבין סצנת עינויים אחת לאחרת הוא מצליח להחניף לאדם הלבן הנאור - על המסך ובקהל

    "12 שנים של עבדות" ("12 Years a Slave") הוא "סרט חשוב". נורא-נורא "חשוב". הוא עוסק בנושא חשוב (הפעם בלי מירכאות) של זוועות תקופת העבדות באמריקה; הבמאי שלו הוא שחור, וגיבורו הוא איש משפחה אפרו-אמריקאי, רגיש, אנושי ומשכיל, שנחטף ונחשף - ומבעד לעיניו נחשפים גם הצופים - לגיהנום שהיה מנת חלקם של שחורים בני המאה ה-19, בעיקר במדינות הדרום של ארצות הברית.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    הטריילר של "12 שנים של עבדות"

    הטריילר של "12 שנים של עבדות"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "12 שנים של עבדות" כמובן אינו הסרט הראשון שמתאר את הזוועה. קדמו לו "סרטי ניצול" שהופקו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת (בהם "מנדינגו" מ-1975, ו"שלום, הדוד טום" מ-1971), והדגישו את ההיבטים הסנסציוניים והפרוורטיים של העבדות. לצד אלו, נוצרו גם מלודרמות היסטוריות אשר העמידו במרכזן את מקומו המשמעותי של האדם הלבן והנאור בהגנה על העבדים ובפעולות לסיום העבדות (ע"ע "אמיסטד" ו"לינקולן" של סטיבן שפילברג או "Amazing Grace", שהביא את סיפורו של וויליאם ווילברפוס שפעל למיגור העבדות ברחבי האימפריה הבריטית).

     

    "12 שנים של עבדות" הוא, אגב כך, הסרט השני בלבד שעוסק בנושא וגם בוים על ידי אדם שחור, סטיב מקווין הבריטי (קדם לו "סנקופה" מ-1993, שביים האמריקאי ממוצא אתיופי, היילה גרימה). יש בעובדה הזו כדי להפוך את הסרט לסוג של "אירוע", ואכן היו כבר מי שמיהרו לכנותו "רשימת שינדלר של השחורים", ובתוך כך מיתגו אותו כסרט האולטימטיבי על הפרק השחור ההוא, תרתי משמע, בהיסטוריה האמריקאית.

     

    מועמדים לאוסקר. צ'ואיטל אג'יופור, לופיטה נגיונגו ומייקל פאסבנדר ()
    מועמדים לאוסקר. צ'ואיטל אג'יופור, לופיטה נגיונגו ומייקל פאסבנדר

    הסרט מבוסס על יומנו של סולומון נורת'אפ שראה אור תחת אותו שם בשנת 1853. שלא כמו השחורים במדינות הדרום שנידונו לעבדות, נורת'אפ (בגילומו של צ'ואיטל אג'יופור) - תושב מדינת ניו יורק - היה אדם חופשי ובעל משפחה. בשנת 1841 הוא נחטף על ידי צמד נוכלים לבנים שהציגו עצמם בפניו כאמרגנים, פיתו אותו להצטרף אליהם, ואז מכרו אותו לסוחר עבדים.

     

    סרטו של מקווין (החתום גם על "רעב" ו"בושה") הוא מסכת המגוללת למעשה סדרה של אירועים אותם חווה נורת'אפ, חלקם קשים מאוד לצפייה, במהלך תריסר השנים בהן שימש כעבד. ככזה, קשה להתנגד לו. זהו סרט שמכוון אל רגש הצדקנות של הצופה הליברלי הלבן - הוא מבקש לגרום לו להרגיש רע עם עצמו ועל ידי כך לחוש שהוא בצד "הנכון". הכינו את צקצוקי הלשון.

     

    צ'ואיטל אג'יופור ובנדיקט קאמברבאץ'. יש גם אדונים לבנים נאורים ()
    צ'ואיטל אג'יופור ובנדיקט קאמברבאץ'. יש גם אדונים לבנים נאורים

    מסכת הייסורים של נורת'אפ מתחילה כאשר סוחר העבדים המחליא (פול ג'יאמטי) מוכר אותו לבעל מטעים בשם וויליאם פורד (בנדיקט קאמברבאץ') - עליו כתב נורת'אפ ביומנו כי "מעולם לא היה איש נדיב, אצילי, כן, ונוצרי יותר מפורד". זה נאלץ בהמשך להעבירו לחזקת סדיסט אכזר, אדווין אפס (מייקל פאסבנדר - שחקן הבית של מקווין). שם הוא גם פוגש בפטסי (לופיטה ניונגו), שיפחה מסכנה וקוטפת כותנה מצטיינת שאפס המופרע והשיכור מאוהב בה באובססיביות, למגינת לבה של אשתו המפלצתית והקנאית (שרה פולסון).

     

    דמותה של פטסי (אגב כך, ניונגו מסומנת כמועמדת מובילה לזכייה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה המצטיינת של השנה) אינה אלא סטריאוטיפ של סבל נשי שחור. נאנסת, מושפלת ומוכה. סצנה מאוחרת בסרט מוצאת אותה מתארחת בביתה של שיפחה שחורה לשעבר (אלפרה וודארד), שנישאה לאדון הלבן שלה והפכה לגבירה. אבל הדמות הזו מורכבת יותר מדימוי השיפחה הנרמסת (ולכן מעניינת את מקווין פחות), ונוכחותה פה היא בסופו של דבר חסרת כל משמעות.

     

    לופיטה ניונגו וצ'ואיטל אג'יופור. סבל נשי שחור ()
    לופיטה ניונגו וצ'ואיטל אג'יופור. סבל נשי שחור

    החלוקה של האדונים הלבנים ל"טובים" (פורד) ו"רעים" (אפס), הופכת את הסרט לסכמטי. אבל מה שמטריד יותר הוא העובדה, ש"12 שנים של עבדות" מסתיים בתחושה פיקטיבית של גאולה. אחרי שניצל בזכות האדם הלבן (ואין כאן שום ספוילר: כותרתו של הסרט מציינת את משך שהותו של נורת'אפ בגיהנום של הדרום), הגיבור השחור שב להיות אדם חופשי.

     

    אחרי שתמו שנות האומללות שלו, ובהיעדר כל הקשר היסטורי-פוליטי ממשי, גורלם של עבדים שחורים שהיה להם פחות מזל, חדל לעניין אותנו. "התחושה הקשה" - כך הרי מצופה מאיתנו לחוש - שאופפת את הצופה בדרך אל היציאה, מלווה אחרי הכל בסיפוק.

     

    צ'ואיטל אג'יופור. גבר ניו יורקי חופשי וחסר מזל ()
    צ'ואיטל אג'יופור. גבר ניו יורקי חופשי וחסר מזל

    להבדיל מסיפורי עבדות אחרים, שהמפורסם והמכונן שבהם היה ספרו של אלכס היילי, "שורשים", שעובד לסדרת טלוויזיה מיתולוגית - סיפורו של סולומון נורת'אפ הוא, אחרי ככלות הכל, זה של אדם חופשי באמריקה שנשבה ונכלא.

     הדרום העמוק והמהביל מתואר פה כהיפוכה של אמריקה הנאורה שבה שורר שוויון לכל. ממש כמו אותם סרטי אימה שמביאים סיפורי הישרדות של צעירים תמימים הנקלעים בטעות לסביבה כפרית נבערת (ע"ע "עיניים לגבעות" ו"טבח המנסרים מטקסס"). מקווין אף משלב סצנה, כזו שנדמית שייכת לאחד מהסרטים הנ"ל, שבה תועה נורת'אפ ביערות, לרגע שוקל בריחה, אבל אז נתקל בלינץ' שמבצעים סדיסטים לבנים בשני שחורים חסרי אדונים - ומחליט לחזור בו.

     

    בראד פיט, בהופעת אורח, מלוהק פה לתפקיד נגר קנדי אידיאליסט העובד באחוזתו של אפס, ומטיח בו את משנתו המתנגדת לעבדות. זהו עוד אחד מהיבטיו המחניפים לצופיו הלבנים של "12 שנים של עבדות", שאמורים לחוש בחילה מחד, אך מאידך הזדהות עם הלבן הנאור (שהוא, לגמרי במקרה, גם אחד ממפיקי הסרט).

     

    האדם הנאור ומפיק הסרט, בראד פיט ()
    האדם הנאור ומפיק הסרט, בראד פיט

    בתפקיד נורת'אפ, פניו של אג'יופור מביעות היטב את הייסורים, התקווה והכבוד העצמי, שכמה סרטים שנוצרו בשנות כהונת ברק אובמה אפיינו באמצעותם את גיבוריהם השחורים (ע"ע "העזרה" ו"המשרת"). הוא לא שחקן טוב או מעניין במיוחד, אבל משתלב היטב במסכת הדידקטית שלפנינו.

     

    וכך, בסופו של יום, "12 שנים של עבדות" הוא סרט עשוי בקפידה שמבקש לעורר מחדש את השיח על העבדות. אבל אין בו דבר מעבר לנושא מכובד וחשוב, שהטיפול בו אינו מאתגר ומורכב מבחינה מוסרית ואסתטית. סרט טיפוסי לעונת הפרסים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים