כולכם ממשיכים לרקוד סביב העגל
הצורה שיצר אהרן, מלמדת יותר מכל על העם עצמו: אמור לי מהם אלוהיך, ואומר לך מי אתה. אהרן הכהן כבר איננו, יח"צנים ומעצבי דעת קהל תפסו את מקומו. גם את עגל הזהב המקורי החליפו אלילים חדשים. שוב אנחנו זקוקים למשה שירד מההר, ויגיד לנו שהעגל הוא עירום
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
חטא עגל הזהב הראשון, היה ועודנו חטא מרכזי מאוד; אולי המרכזי מכל בהיסטורית החטאים הישראלית (סנהדרין קב, ע"א ועוד). הרקע ידוע: כשמשה איחר לרדת מן ההר בתום התקופה הנקובה, פנו בני העם לאהרן, אחיו של המנהיג הנעלם, ודרשו ממנו: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה, האיש, אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו" (ל"ב, א'). אהרן נענה ומבקש מהם: "פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי" (ל"ב, ב').
אך ראוי לשים לב לכך שבקשתם של הנקהלים מאהרן הייתה ערטילאית מאוד: "עשה לנו אלוהים" – ונדמה שאהרן הוא שמנתב את הבקשה לכיוון המאוד ספציפי והמעשי של בניית הפסל. אך האם עשיית הפסל היה אכן רעיון שלו, או שהעם ביקש זאת ממנו במפורש?
למה דווקא עגל?
לצערנו, בנקודה זו הכתוב סותם ומותיר פתח לפרשנות המחמירה עם אהרן. אמנם, השימוש הלשוני של
העם בפועל עש"ה, כפי שעומדת על כך יפה החוקרת חיה בן איון-שרגא, מרמז כי האלוהים המתבקש היה במפורש חפץ גשמי, "עצם חומרי". אך הלשון המעורפלת של העם – ש"לא הגדיר את טיבה של האלוהות המתבקשת, ולא קרא אותה בשם, ולא זיהה אותה עם שמו של אלוהי משה, או עם אלוהות אחרת (בעל, כמוש, דגן ואחרים)" – מלמדת כי העם סמך על החלטתו של אהרן בבחירת זהות האלוה. כלומר, העם ביקש חפץ גשמי, אך לא נקב במראהו או בזהותו – ואהרן הוא שבחר לעשות דווקא עגל.
ומדוע דווקא "עגל"? בן איון-שרגא מציינת, בהסתמכה על מחקרים רבים, כי פרים בגילומם של אלים מופיעים בכל התרבויות של המזרח הקדום – הן באמנות החזותית, והן במקורות הכתובים. י"מ גרינץ מעיר כי בתקופת האבות עדיין לא היה כל זכר לייצוג גשמי של האל בתפיסה הדתית הישראלית, ובוודאי שלא ייצגוהו בצורת פר, זאת בניגוד לעממי אזור המזרח הקדום שאצלם האל תואר כ"מלך יושב על כיסא וקרניים מוצבות לפניו, או כבעל קרניים".
אך נראה כי אופן ייצוג זה חדר לתודעת העם בשלבים היסטוריים מאוחרים יותר על ידי שבטים לא-ישראליים; הוא עומד על הקשר הברור שבין דעתו ובין דעת חז"ל, שאמרו כי ה"ערב רב" שהצטרף לישראל בשעת יציאת מצרים הוא שביקש את העגל (תנחומא כי תישא, כ"א). אמנם, על אף שהאבות לא הכירו אל גשמי, עדיין יש דמיון בין הברכות שנתברכו מפי האל השעה שהתגלה אליהם, לבין מאפייניו של העגל, שהם: "פריה וכוח מושל".
גרינץ סבור שפולחן העגלים צמח "באסיה הקטנה ומשם הובא לארץ כנען וממנה... גם למצרים",
מכל מקום, היא מעירה כי פולחן העגלים מצוי גם בתרבות המסופוטמית – ולפי תפיסתם של בני תרבות זאת, אלים מסופוטמיים מדרגה משנית כונו "עגלים" של אלים מדרגה ראשונה. משום כך, היא ממשיכה וטוענת, הרי ש"העגל לא היה אלוהות ראשית ולא היה חלופה לה'. (אלא) הוא נחשב בן חסותו של האל, שרוח האל שוכנת בקרבו, ובינו לבין האל קיימת זיקה כמו בין אב לבנו".
מדברי החוקרים עולה שהבחירה של אהרן בעגל הייתה תלוית תרבות, ונבעה מכך ש"עגל" באקלים הפולחני של המזרח הקדום, היה סמל גנרי לאלוהות משנית (או "כס", כלשונו של גרינץ). העגל שימש אפוא, לפי פרשנות זאת, כייצוג גשמי מקובל לאל, ולכן דווקא הוא נבחר.
אמור לי מהם אלוהיך, ואומר לך מי אתה
וכך, הצורה שיצר אהרן מן הזהב שקיבל מידי העם, מלמדת יותר מכל על העם עצמו, על תודעתם הדתית של הנוהים אחרי העגל; אמור לי מהם אלוהיך, ואומר לך מי אתה. וכך, כשהעם מכריז ואומר פה אחד: "אלו אלוהיך ישראל" - אין זה אלא ביטוי חיצוני למה שבפנים הלב: אלו הם באמת אלוהיו של עם ישראל בנקודת הזמן ההיא.
מי שמבקש אחר אלוהי זהב - צריך אלוהי זהב. לאור זאת, נראה שהציווי על המשכן וכרובי הזהב שבו, אכן מאוחר כרונולוגית לחטא העגל, וכרוב הזהב איננו אלא תחליף לעגל הזהב.
אהרן הכהן כבר איננו, יח"צנים ומעצבי דעת קהל תפסו את מקומו. גם את עגל הזהב המקורי החליפו אלילים חדשים, דור 2.0. לעתים הם אדם, לפעמים חפץ ולרוב אידיאל שכולנו רוקדים סביבו במופת של שִכחת העצמי - אך למרות השינוי החיצוני, תבניתו של העגל הנפלט מכור ההיתוך הייתה ונותרה זהה, והיא איננה אלא בבואה של רצון ההמון (שגם הוא מעוצב, ברקורסיה שאין מזוויעה ממנה, בידי אותם אנשים ממש).
מבית המשוגעים של "הנורמאלי" ו"המקובל" ישחרר רק זר. לעולם זקוקים אנו למשה - פנימי או חיצוני - שירד מן ההר, יציץ על הנעשה מזווית מבט אחרת, ויגיד שהעגל הוא, אפעס, עירום.
לפנייה לכתב/ת 
