שתף קטע נבחר

בור עמוק: כשהון ושלטון הרוח מתחברים

מי יודע מיהו העני ומיהו העשיר. העשיר - עשיר עכשיו, העני - עני עכשיו. עצוב לי לראות את הנופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אני לומד הרבה מהשיעור שהחברה הישראלית עוברת לאחרונה, ובעיקר מפנה את השאלה אלי: מה אתה? "רב", "מנהל", או בסך הכל "רפי"? סוג של "חצי"

הפסוק הזה בפרשת השבוע שלנו, "כי תישא", לכד את עיניי, וקפץ מהדף - ישר אל הלב. "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל', ט"ו).

 

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

 

בתרומה השנתית למקדש, על כל אדם לתת מחצית השקל. סכום זה שווה לעשיר, שנאסר עליו להרבות - ולדל, העני, שצריך לעשות כל מאמץ שלא להמעיט ממנו.

 

  • לכל הטורים של הרב רפי פוירשטין

     

    משהו עמוק מאוד מסתתר בציווי הזה. יש מקומות שבהם אסור להבחין בין עני לעשיר. כשמתקרבים אל המקום הרוחני, צריך לזרוק את האריזות, את הציפויים, את צבע המאכל של החיים. אני יודע עד כמה זה קשה. כן, לצערי גם אל עולם הרוח נכנסים "הציפויים" וזה נראה רע מאוד.

     

    בבית המקדש אוסרת התורה על העשיר להתפאר בעושרו. היא אוסרת עליו לנופף בתרומות מדהימות. היא דורשת ממנו את הצניעות: תן מחצית השקל כמו כל אחד אחר. החיבור הפסול בין רוח לכסף מעוות את הרוחני. הופך אותו לעוד אינטרס, לעוד מוקד של כוח והשפעה. זה כבר לא "רוח", זה מוקד שליטה.

     

    הרוחני צריך להיות אמיתי, הרוחני צריך להיות המטרה, לא אמצעי לשום דבר. הוא המשמעות עצמה, ולא מדרגה לאיזשהו מקום. כאן פחות או יותר נגמרות לי המילים.

     

    העשיר של היום, הוא העני של מחר

    אבל האמת שפסוק זה קפץ לנגד עיניי, כי נראה לי שיש לו משמעות נסתרת עוד יותר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי מי יודע מיהו העני ומיהו העשיר. העשיר – עשיר עכשיו, העני – עני עכשיו. עוני ועושר אינן תכונות מוצקות וקבועות.

     

    בחודשים האחרונים מתנוססים בראש הכותרות שמותיהם של מי שהיו בראש "הגלגל הענק". מי שניהלו, החליטו, גלגלו, חרצו גורלות, הקימו פירמידות - ועתה הם בתחתית; פניהם קמוטות ודאוגות, חיוך מריר ובעיקר תימהון על פניהם, בבחינת "איך זה קרה לי?" כיצד גורשו מהבית שבנו במו-ידיהם.

     

    הדיון המרכזי סובב סביב הכעס על המשחק בכספי ציבור, על ההפסדים לפנסיות ועוד. אבל יש היבט אחר, שהוא מעבר לכעס. יש מצב אנושי. יש עשיר שהפך לדל. יש עושר שהיה "יסוד מוצק", והתאדה באחת בהררי חובות לא פתורים.

     

    "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי העשיר לא (באמת) עשיר והדל איננו (באמת) דל; כי כשעומדים בשערי המקדש ומשלשלים את מחצית השקל, חייבם להפנים שהאדם הוא רק "חצי", בכל תחום ובכל עניין. רבנים גדולים, נערצים, מכל קצות הקשת, הפכו מ"שלם" ל"חצי", אבל הם תמיד היו רק "חצי". כי אין אדם שהוא יותר מכך בכסף, בקדושה, בחוכמה, בשלטון.

     

    תזכרו, כולנו רק "חצי"

    חכמים אומרים על שלמה המלך את זה בדיוק. שלמה מלך בתחילה על כל העולם, אחר כך על כל ארץ ישראל,

    אחר כך על המיטה שלו (כן, זו שישנים עליה) - ולבסוף רק על המקל שלו. אבל הנפילה של שלמה לא הייתה כל כך קשה, אם היה מבין מלכתחילה שמה שבאמת שלו זה רק המקל, וגם זה לא בטוח.

     

    אדם שיודע שהוא רק "חצי" - ולא עשיר, עני, פרופסור, רב, שר בממשלה או פקיד בבנק - מתרכז בלחיות את עצמיותו, את ערכיו, את האמת שלו - ולא את התארים שלו, ושאר האריזות שמקיפות אותו.

     

    כאב גדול לראות את העצב של הנופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אני לא שמח לאידם, אני עצוב בנפילתם. אף פעם לא קינאתי בהם, ואף פעם לא שנאתי אותם. אני פשוט לומד מהשיעור הזה שהחברה הישראלית עוברת, ובעיקר מפנה את השאלה אלי: מה אתה? "רב", "מנהל", או בסך הכל "רפי"? סוג של "חצי", שנושא אמנם בכמה תפקידים, אבל הם תפקידים. הם לא אני באמת. אני באמת זה "חצי".

  • פורסם לראשונה 15/02/2014 20:01

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    הרב רפי פוירשטין
    צילום: גבי מנשה
    מומלצים