שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דויד ברוזה: נופל בקלישאות, קם בביצוע

    באלבום הבינלאומי החדש של דויד ברוזה תמצאו את הסכסוך (מזרח ירושלים - מערב ירושלים), את האומנים שלא מחבבים אותנו במיוחד (רוג'ר ווטרס וקאט סטיבנס), ודואטים שנשמעים מבטיחים (וויקליף ז'אן ומירה עוואד). אם רק היה מנקה את עודף הפאתוס והכוונות הטובות, זה יכול היה להיות אלבום מעולה

    דויד ברוזה. משחק אסוציאציות. Let’s go!

    "האישה שאיתי". ברור, קודם כל. סיגליות, בנינוח רומנטי לטיני. הלאה - אסי כהן ב"ארץ נהדרת" מחקה את ברוזה הפורט ופורט ואז שוב פורט בתנועה אקסטטית הממאנת להסתיים. נקסט: יהונתן גפן, "שיחות סלון". "הכבש השישה עשר", "ברקים ורעמים". מה עוד? למיטיבי הלכת - "חיפה חיפה", "קלף". ברוזה בתפקיד הרוקר. נו, בטח יש עוד מלא. אה, "זה הכל או כלום", "בוכה אל הקירות" - הקאמבק מתחילת שנות האלפיים. וזהו? האיש מתחזק קריירה בת ארבעה עשורים! נו, יש את כל ה... הקריירה הבינלאומית שלו וזה. מה היה שם, בעצם? פרצופים מוכרים בצילום משותף, חימום לפול סיימון, משהו עם ברצלונה, היו גם פלסטינים, אני בטוח שהיו פלסטינים. בקיצור - "האישה שאתי".

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

     

    מתנצל מראש על הציניות. אין לי ספק שברוזה הגיע להישגים נאים בהחלט בשוק הבינלאומי. ואני מעריך באמת את הניסיון שלו לפרוץ אל מחוץ לביצה המקומית בשנים נטולות אינטרנט, דווקא כשהיה פה בשיא הצלחתו. ומעל הכל - תמיד סברתי, ואני עדיין מחזיק בדעתי - שמדובר במוזיקאי מוכשר במיוחד.

     

     

    אבל איכשהו, כשעושים סיכום דרך אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה, התחושה היא שברוזה קצת פספס. שהוא עדות חיה, בועטת ופורטת, לקלישאה של "תפסת מרובה לא תפסת". ושהוא הצליח להרחיק את עצמו מחלקים גדולים של הציבור הישראלי, גם בגלל הקריירה הלא עקבית שלו בארץ, אבל גם בגלל איזשהו קיבעון מוזיקלי שלו לאורך שנים.

     

    המערכון ב"ארץ נהדרת", שנוצר בעקבות ההופעות האמיצות של ברוזה במקלטי הצפון, היה אמנם מחויך, אבל הכיל את תמצית האנטגוניזם. עוד פעם ההוא, עם הגיטרה, חוזר שוב ושוב על אותן מחוות ועל אותן נגינות, מעוות את פניו בדרמטיות, המנוגדת באופן כמעט מגוחך לתגובת המאזינים. זה שלוקח שיר פשוט של בית בית פזמון, והופך אותו לאפוס מעייף של שבע דקות פלוס פלוס, מפרך כמעט כמו הטיפוס לפסגת המצדה. ואין הרי מישהו שמכיר את מצדה כמו דיויד ברוזה. פרט אולי לאלעזר בן יאיר.

     

    ברור שיש כאן גם חשדנות ישראלית טיפוסית ומטופשת, בקטע של "רגע, אז מה הברוזה הזה בעצם? הוא ישראלי בכלל?". אבל גם אובייקטיבית, אתה לא יכול לנהל רומן טרנס-אטלנטי לאורך שנים. ב-2002, למשל, ברוזה הוציא אלבום ישראלי בשם "זה הכל או כלום", בהפקת יזהר אשדות. האלבום המצוין, שגם הציג פן חדש ומגוון יותר של ברוזה כמלחין, הניב כמה להיטי רדיו וזכה למעמד אלבום זהב. קאמבק לכל דבר. אבל האלבום הישראלי הבא שלו "שפה שלישית", שהכיל חומרים חדשים, יצא רק ב-2011. במקביל, גם הקריירה הבינלאומית של ברוזה היתה כמעט תמיד רק ליד (ראוי בכל זאת לציין את עיטור הכבוד שקיבל ממלך ספרד, על פועלו במוזיקה הספרדית ועבודתו למען קידום השלום). תפסת מרובה, כבר אמרתי.

     

     

    ועכשיו יוצא אלבום בינלאומי חדש של ברוזה, שלא עומד להפוך את ההגדרות לקלות יותר. East Jerusalem/ West Jerusalem עוסק - כיאה לשמו - בשבירת מחסומים ובצורך לבנות קשר בין אויבים. בהתאמה, הוא מארח מוזיקאים יהודים וערבים (מירה עוואד, שאנן סטריט, ז'אן פול זימבריס, מוחמד מוגרבי ועוד ועוד), ומכיל שירים שחלקם נוגעים ישירות בסכסוך.

     

    בנוסף, ברוזה מבצע דואט עם ווייקלף ז'אן ומגיש מספר קאברים לשירים שבאופן מקרי או שלא, נוצרו בידי מוזיקאים שרחוקים כרגע מלחבב את ישראל. אם זה Mother של רוג'ר ווטרס - אין צורך להסביר, Where Do The Children Play של קאט סטיבנס שהפך ליוסוף איסלם, או Everyday I Write a Book של המחרים התורן אלביס קוסטלו. האלבום מופק בידי סטיב ארל וסטיב גרינברג - מפיקים מוזיקליים ותיקים ועטורי תהילה והוא כולו מושקע עד מאוד. הרבה יותר מהסטנדרטים המקומיים הטיפוסיים.

     

    אבל איך הוא, תשאלו? לטעמי, יש בו את כל מה שיפה אצל דיויד ברוזה, ולצידו גם את כל מה שמייצר רתיעה כלפיו בישראל. מצד אחד - רגעים קסומים באמת, שמזכירים שמדובר במבצע ענקי, לא פחות (וזהו כשרונו המרכזי), כמו הגרסה שלו לשיר של קאט סטיבנס, השיר הפותח והכובש One To Three, או השיר הקטן והנהדר Wild Carnations. ובכלל, ברוזה נשמע מעולה לאורך כל האלבום, הרבה תודות להפקה המוזיקלית הפנטסטית של הסטיבים - ארל וגרינברג, המייצרים חוויית האזנה אמיתית.

     

    ירושלים מזרח, ירושלים מערב. דויד ברוזה (עטיפת אלבום) (עטיפת אלבום)
    ירושלים מזרח, ירושלים מערב. דויד ברוזה(עטיפת אלבום)

     

    מהעבר השני, נמצאת כל הזמן היומרה הזאת של מעין ישראלי-על, המשקיף על הסכסוך מהצד ומנצל את קשריו הבינלאומיים כדי לכנס ועידת שלום בינלאומית באולפן. החיבורים האלה הם תמיד מאולצים, ואף פעם לא נשמעים מגניב באמת. לפרטים, ניתן לפנות לאחינועם ניני. וזה מה שהופך, למשל, את הדואטים עם וויקליף ז'אן ועם מירה עוואד - "מזרח ירושלים/ מערב ירושלים" ו"רמאללה - תל אביב" לטרחניים. או את הביצוע ל- Mother של פינק פלויד, על רקע דומיננטי של עוד, לכמעט מגוחך.

     

    דווקא כשברוזה לוקח את הסכסוך למקומות אישיים ואינטימיים יותר, זה עובד, כמו בשיר The Lion’s Den המוקדש לזכר דניאל פרל, העיתונאי האמריקאי שנרצח בידי שוביו בפקיסטן. ויש

     גם כמה הברקות הפקתיות, כמו הביצוע ל- What’s So Funny ‘Bout Peace Love And Understanding של ניק לואו, בביצוע ברוזה ומקהלת הנוער הירושלמית, המדגים כיצד ניתן להעביר מסר מבלי ללחוץ בכוח על כפתורי ה"זה חשוב, תקשיבו!".

     

    בסופו של דבר מדובר באלבום מומלץ, שיכול היה להיות הברקה אמיתית אם היה מצליח להתנער מהפאתוס ומעודף הכוונות הטובות. והוא מעורר תיאבון לאלבום קאברים שלם של ברוזה בעברית, בהפקה מוזיקלית משובחת. כמו זו של סטיב ארל וסטיב גרינברג. ולחילופין - זו של "האישה שאיתי". עברו כבר 30 שנה מאז. לא הגיע הזמן לשיתוף פעולה מחודש עם לואי להב?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת אלבום
    דויד ברוזה. בינלאומי
    עטיפת אלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים