שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צעד קדימה: חולי ומחלימי סרטן רצים מרתון
    קבוצת "צעד קדימה" של המכון האונקולוגי באסותא רמת החייל, היא קבוצת ריצה שלוקחים בה חלק מטופלים המתמודדים עם מחלת הסרטן. לצדם רצים אנשי צוות המכון האונקולוגי ובני משפחה. "הריצה מחזירה אותנו לחיים", הם מסבירים

    שבע בבוקר. העיר פוקחת עין בעצלתיים והאוויר עוד נקי וקריר. מאחורי בניין בית החולים אסותא רמת החייל, על כר דשא לח המהווה את אחת משלוחותיו של פארק הירקון, קבוצת אנשים מתחילה אימון בוקר של שעה עם מאמנת נמרצת, המשלב הליכה וריצה לפרקים, כל אחד על פי יכולותיו.

     

  1. עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

     

    לא כולם ספורטאים "עם תעודות". חלקם עסקו בספורט בעבר אולם רובם התוודעו לספורט רק בחודשים האחרונים, לאחר שאובחנו כחולים במחלת הסרטן והחליטו לקחת את הבריאות שלהם בידיים ולחזור לחיים בריצה, תרתי משמע.

     

    רצים להצלחה

    לא בריא לרוץ רחוק: בעיות לב בקרב רצי מרתון

    רוצים לרוץ מרתון? 10 צעדים שיקחו אתכם לשם

    נשות הברזל הישראליות: בנות 50+ שרצות מרתון

     

    ד"ר דפנה לוין, הפיזיקאית הראשית של המכון האונקולוגי בבית החולים אסותא, היא העומדת מאחורי רעיון הקמת קבוצת הריצה "צעד קדימה" של המכון האונקולוגי. כרצה ותיקה, הבינה שמה שעושה טוב לה ולרבים סביבה, יעשה בוודאי נפלאות למטופלים ולמחלימים. "אני עובדת עם מטופלים אונקולוגים שנים רבות ובכל פעם נתקלת במחקרים המדברים בשבחה של פעילות ספורטיבית ואירובית בפרט לחולי סרטן, הן בשלב ההחלמה אבל גם במניעת המחלה".

     

    שנים ניסתה לגייס ספורטאים פוטנציאלים שירוצו איתה, אבל עד השנה האחרונה, משהו לא התעורר שם. "ענף הריצה מתפתח בעולם בשנים האחרונות והופך ללהיט ענק. זה ספורט נוח וזמין לכולם – פשוט נועלים נעליים ויוצאים לרחוב או לפארק".

     

    וכמו כל טרנד, זה היה עניין של זמן עד שמישהו ינכס את העניין לטובת מטרה זו או אחרת: "בארצות הברית, למשל, מתקיים כבר שנים רבות מרוץ 'RACE FOR THE CURE', שנועד לעורר מודעות ותמיכה בטיפול בסרטן השד. עשרות אלפים רצים בו וסלבריטאים וספורטאים מתגייסים לקחת בו חלק. זה הפנינג נהדר, ומאוד רציתי לארגן כאן משהו דומה, אבל הריצה החלה לתפוס תאוצה בארץ רק לאחרונה".

     

    רצים עם המשפחה ועם הצוות המטפל (צילום: בנימין אדם) (צילום: בנימין אדם)
    רצים עם המשפחה ועם הצוות המטפל(צילום: בנימין אדם)

     

    היא החליטה אם כן להתחיל בקטן, ובאסותא התלהבו ואפשרו לה להריץ פיילוט של קבוצת ריצה למטופלים. בהתחלה היו היסוסים ולאימונים הראשונים הגיעו שלושה אנשים, אלא שאז משהו התעורר וכיום, חודשים ספורים לאחר שנוסדה, מונה הקבוצה כ-20 רצים, ביניהם גם אנשי צוות ובני משפחות של המטופלים, שהגיעו כדי לתמוך ונכבשו בעצמם.

     

    "התחלנו לרוץ באפריל, ביום הבריאות הבינלאומי. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ב-7 בבוקר, ובליווי מאמנת מוסמכת משלבים ריצה, הליכה, תרגילי חיזוק ומתיחה. גם מי שלא רץ, מפרגן מאוד, אבל הסיפור האמיתי הוא האנשים בקבוצה – יש ביניהם כאלה שלא רצו מעולם וכיום מגיעים להישגים שמדהימים גם אותם. יש אחווה קבוצתית ונרקם כאן משהו נהדר, אני גאה בקבוצה הזו והיא יקרה לליבי", אומרת לוין.

     

    לא דומה לאף קבוצה אחרת

    ד"ר דפנה לוין, 44, רצה כבר 12 שנה למרחקים ארוכים, כולל מרתונים. ההתחלה היתה בחו"ל במסגרת נסיעה משפחתית למטרת לימודים. "התגוררנו על שפת אגם ולא היתה שום פעילות ספורטיבית בסביבה. יום אחד יצאתי החוצה, היה שם שביל של 18 מייל סביב האגם, והתחלתי לרוץ. שמתי לב שזה מאוד מהנה, המשכתי ומאז לא הפסקתי.

     

    "הריצה מעניקה לי כושר, אנרגיה ובריאות. גם נפשית. כשאני רצה אני מנקה את הראש, עסוקה כמו מדיטציה בנשימות שלי. כשאני לא רצה, אני מרגישה חסרת מנוחה, כאילו חסר לי משהו מובנה. ריצה מבחינתי זה כושר, שקט נפשי, איזון. כשאני טרודה – זה מה שמרגיע אותי".

     

    ולא רק יתרונות בריאותיים. "לריצה יש לא מעט יתרונות סביבתיים וחברתיים - כשאני בחו"ל אני נועלת נעליים ומתחילה לרוץ – וכך מכירה את הסביבה שבה אני מתארחת. כמו כן, ריצה מגשרת ומקשרת בין אנשים. כשאני בטיול וסביבי רצים, תוך דקות מתפתחת שיחה ולא פעם נוצרים קשרים חברתיים. הרצים בכל העולם מהווים קהילה מפרגנת, חמה ותומכת".

     

    כמה הריצה בריאה לחולים?

    "לא כל אחד חייב לרוץ מרתון. גם ריצות קצרות חשובות לבריאות. מדובר בפעילות אירובית שמשלבת מתיחות וחיזוק שרירים, יציבה, נשימות. כשאנשים עוברים טיפולים התחושה היא שהגוף בוגד בהם והריצה מחזירה 'בעלות' על הגוף, איזון ושליטה. כמו כן, זו העצמה – כשאני מצליחה לרוץ ק"מ או שניים אחרי שלא רצתי מעולם, כשאני רצה במרתון 10 ק"מ או חוצה קו סיום - אני באופוריה".

     

    מה היתרון בקבוצה של יחידה אונקולוגית?

    "הקבוצה לא מיועדת למקצוענים אלא להפך, למתחילים ולמי שהפסיקו ורוצים לחזור לכושר. יש כאן ערך מוסף של התעמלות ייחודית למטרת שיקום של הרצים, אנחנו משלבים פעילות גופנית מותאמת אישית ומהווים גם קבוצת תמיכה. יש כאן המון חיזוק הדדי".

     

    מה זה מחייב מבחינת מצב החולים?

    "ראשית, שיהיו במצב פיזי טוב. יש אצלנו מטופלים שרצו במהלך טיפולי קרינה, מה שאומר שאם מרגישים טוב, זה לא מחייב לסיים טיפולים ואז להתחיל. נכון שטיפולי כימותרפיה יותר מעייפים אבל זה אישי לכל אחד. מעבר לכך, הם צריכים אישור רפואי, נעליים טובות, ומוטיבציה".

     

    חזון?

    "שיהיו לנו תוך כמה שנים שתיים-שלוש קבוצות מסודרות, שאנשיהן יתאמנו, ירוצו במרוצים שונים ויתגבשו לקבוצות חברתיות חזקות ומגובשות. שנוכל אולי אפילו ליצור מרוץ משלנו שאליו יצטרפו רצים חיצוניים".

     

    אגב, מהיכן השם?

    "חיפשנו משהו שלא יהיה בו סרטן וחולים, כי אנשים אמרו שהם לא רוצים לרוץ בקבוצה עם שם של מחלה. חיפשנו שם שמסתכל הלאה, ומצאנו את 'צעד קדימה' שמסמל התקדמות רגועה ואופטימיות".

     

    רץ במרתונים בכל העולם. זאב מושקוביץ (צילום: בנימין אדם) (צילום: בנימין אדם)
    רץ במרתונים בכל העולם. זאב מושקוביץ(צילום: בנימין אדם)

     

    איש המרתון

    זאב מושקוביץ הוא זקן הרצים. בן 78 וחצי, מושקוביץ הוא ג'נטלמן אירופאי אמיתי, עם שפע של אנרגיה. כשהיה בן 15 עלה ארצה מרומניה במסגרת עליית הנוער, לא לפני שהוא ומשפחתו חוו את המלחמה. הוא חי בחולון עם רעייתו רבקה, לה הוא נשוי 51 שנים, והשניים מגדלים באושר את ילדיהם ונכדיהם. את המרתון הראשון שלו עשה בגיל חמישים.

     

    "אבי הלך לעולמו ואני חוויתי משבר. הבנתי שיש שתי אפשרויות: או שאכנס ללחץ ואצטרך ליטול תרופות, או שאעסוק בספורט ואחלים מהמצב. בחרתי באפשרות השנייה, ומאז אני רץ. בעברי הייתי שחיין ושיחקתי כדורגל, כך שידעתי מהם היתרונות הטמונים בפעילות. כשהחלטתי לרוץ, הצטרפתי לחוג ריצה שפעל במקום עבודתי ומהר מאוד הגעתי להישגים יפים".

     

    לא הרבה אחרי שהחל להתאמן כאמור, לקח חלק במרתון טבריה, ומשם המשיך לרוץ בלא פחות מאשר 27 מרתונים שונים בארץ ובחו"ל כמו גם בשטוקהולם, בסטון וכדומה, ואף השתתף בשנת 1999 באולטרה-מרתון (56 ק"מ) בקייפטאון שבדרום אפריקה, שם נטל את מדליית הארד המכובדת וזכה לאהדת הקהל ומארגני המרתון.

     

    לפני כשנתיים, כשביקש לערוך בדיקות שגרתיות לקראת מרתון ניו-יורק, אובחן אצלו סרטן הערמונית. "בעקבות בדיקות הדם, במקום לניו-יורק הגעתי לרמת החייל. בדיעבד, זה היה מזל כי לא היתה דרך לגלות את המחלה, אולם בפועל זה היה הלם רציני. מהגבהים העצומים של הבריאות וההצלחה, אתה צונח פתאום להגדרה של חולה, והחיים משתנים באחת. כשהתאוששתי, ראיתי סביבי אנשים עם כוחות עצומים שהתמודדו באומץ עם המחלה, וזה נתן לי את הכוח להיכנס חזרה לפרופורציות".

     

    ל"צעד קדימה" הגיע בזכות ה"גרדרובה". "אחד הדברים שעודדו אותי היה להגיע מדי פעם לטיפולים בחולצות מהמרתונים וזה משך את תשומת ליבה של דפנה (לוין, ש.ח.). סיפרתי לה שכל חולצה ספוגה באימונים ומאמצים ושם נוצר הקליק. היום אני מאושר שאני בקבוצה. לאחר זמן רב שבו לא רצתי במהלך הטיפולים, היום הגעתי כבר לחמישה ק"מ ריצה, ואני מתכנן לרוץ במרתון הבא של תל אביב למרחק של 10 ק"מ. חשוב לי לסגור מעגל, לצבור כוחות ולשמש דוגמה".

    ספר על הקבוצה.

     

    "זו קבוצה מיוחדת שמעניקה הרבה כוחות. כשהגעתי למחצית הדרך בהקרנות, הייתי בכוחות חלקיים אבל לא ויתרתי. סיפרתי לדפנה שהכרתי את פרד ליבו (פישל לייבוביץ), בחור יהודי, יליד טרנסילבניה שייסד את מרתון ניו-יורק. בצעירותנו, היינו חברים לספסל הלימודים.

     

    ליבו הלך לעולמו מסרטן המוח, לא לפני שייסד בניו יורק את המרתון וגם חוג לרצים חולי סרטן. אמרתי לדפנה שזה רעיון נפלא, ליצור בארץ קבוצה כזו. אני רואה את התרומה האדירה שהקבוצה מעניקה לאנשים, וזה מרגש אותי", הוא אומר וקולו רועד מהתרגשות. "זו מלחמה אחת שכולנו נלחמים בה, והקבוצה מעניקה לנו עוצמות לשרוד ולנצח. במהלך הריצה משתחררים אנדורפינים וזה משפר את מצב הרוח, לא רק את הערכים הרפואיים. החיים שלנו מתחילים מחדש, עם פרספקטיבה שונה לעתיד טוב יותר".

     

    לא מזמן רץ עם בנו ונכדו באחד המרתונים, וזכה לכותרות בידיעות אחרונות. באחד מחדרי ביתו בחולון, שפע של גביעים, מדליות ותעודות. "בינתיים הדבקתי גם את כלותיי שהחלו לרוץ, ואת אשתי שמחוסר אהבה לספורט, מתאמנת כיום בחדר הכושר ומלווה אותי לריצות. בכל פעם שיש מרתון, אנחנו הופכים את זה להפנינג משפחתי - הילדים רצים במסלולים של הקטנים וההורים במסלולי החצי מרתון".

     

    אתה מאמין שההתגברות על המחלה היתה גם בזכות הריצה?

    "בהחלט. אי אפשר להוכיח את זה מדעית אבל אני מרגיש חזק ואיכות החיים שלי טובה יותר".

     

    "מרגישה שחזרתי לחיים בזכות הריצה". שירה צפריר ואביה, אריה פוקס (צילום: בנימין אדם) (צילום: בנימין אדם)
    "מרגישה שחזרתי לחיים בזכות הריצה". שירה צפריר ואביה, אריה פוקס(צילום: בנימין אדם)

     

    "גאה להיות חלק"

    אפרת שקל, 34, היא אחת הפיזיקאיות הרפואיות העובדות במכון האונקולוגי. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, ולריצה הגיעה לאחר שסוגי ספורט אחרים פחות משכו אותה.

     

    "החלטתי שאני צריכה לעשות משהו למען עצמי. לפני כשלוש שנים נרשמתי לחדר כושר ולקחתי מאמן אישי אבל היה לי קשה להתמיד. זנחתי את זה, שמעתי מדפנה על הריצה, יצאתי לפארק ופשוט התחלתי לרוץ. הצבתי לעצמי אתגרים ורצתי מהר והרבה. זה היה סבל אמיתי. לא ידעתי שצריך להתחיל בשלבים", היא אומרת. "היום אני יודעת שריצה פירושה להציב לעצמך אתגרים. אם אני יכולה לרוץ עשרה ק"מ אני יכולה הכל".

     

    עם הזמן שיפרה את יכולותיה וכיום היא לוקחת חלק במרוצים שונים עם חברים, רובם אנשי צוות נוספים מאסותא. "במאי האחרון לקחנו חלק ב'הר ועמק', מרוץ שליחים בעמק יזרעאל. היינו שמונה חבר'ה מאסותא, כל אחד רץ 24 -32 ק"מ בשלושה מקטעים, לא היה פשוט כלל, כי זו היתה ריצת שטח, אבל זה היה נהדר".

     

    ספרי על הקבוצה במכון.

    "זו קבוצה מגוונת וייחודית, עם אנשים נפלאים. מדהים אותי איך הם אוזרים כוחות ומתגברים על קשיים. אנשים שהחלו מאפס רצים היום אתי עשרים דקות רצוף, עושים עליות, כובשים עוד רף, מגיעים לעוד הישג. זה פרויקט לא פשוט, שנעשה בקצב ולמרחקים ארוכים והם עומדים בו. העובדה שהם מטופלים רק מוסיפה להערכה שלי.

     

    "יש ביניהם כאלה שרצים במהלך טיפולים. אני יודעת שזה מחליש וגורם תופעות לוואי, ולארוז את עצמך במצב כזה, לקום מוקדם בבוקר, להתייצב פעמיים בשבוע לאימונים ולעשות משהו שגם לאנשים בריאים גורם קושי – זה מעורר הערכה".

     

    מה את שומעת מהם?

    "שזה מעניק להם הסתכלות אחרת על המחלה, שזה מדרבן אותם, הופך אותם מהססנים לבטוחים בעצמם. הם נהנים מהמפגש, מהאדרנלין. כשמישהו לא מגיע לאימון, מתקשרים לברר אם הכל בסדר, עד כדי כך הקשר חזק. זו קבוצה שמחה ואופטימית שמעניקה גם לי כוחות, ואני שמחה להיות חלק ממנה".

     

    הגיעה הביתה

    אצנית טרייה ונלהבת נוספת היא שירה צפריר, 32, מבאר יעקב, עצמאית המנהלת שני בתי קפה, נשואה ואם לשתי בנות. "מאז ומתמיד הייתי 'מלאה במקומות הנכונים', עסקתי בספורט אבל לא התמדתי, ומעולם לא חשבתי שארוץ".

     

    לפני כשנה וחצי תכננה הריון שלישי. "הלכתי לביקורת שגרתית לפני ההיריון, ובבדיקת השד הרופא הרגיש גוש וביקש שנעשה בדיקות כדי לשלול בעיה. חשבתי שמקסימום יש שם גוש שומן, אבל סרטן? מה פתאום? אין לנו רקע גנטי במשפחה, ואנחנו בכלל 'מצרים', אנשים חזקים ובריאים".

     

    ואז הגיעו התשובות. "כשהרופא התקשר וביקש ממני להגיע למרפאה הבנתי. בבדיקה מצאו שני גושים. עברתי כריתה חלקית וטופלתי על ידי רופאים מקסימים ואחרי הכריתה, עברתי טיפולים כימותרפיים.

     

    "בהתחלה זה היה מוזר – הרגשתי בריאה ועדיין קיבלתי חומרים כימיים. היה לי קשה עם זה. אחרי כן, התחלתי להתנפח, השיער נשר וקניתי לי כובעים שונים. אסור היה לי להיחשף לשמש והרגשתי חיוורת ולא נשית. הטיפולים ארכו שבעה חודשים ואחריהם הגיעו גם ההקרנות. אפשר בהחלט לומר שלא הייתי בשיא פריחתי".

     

    במהלך טיפולי ההקרנות, כשהגיעה באחד הימים למכון, נתקלה בקבוצת בנות בבגדי ספורט. "אמרו לי שמקימים קבוצת ריצה ושאבוא כי זה ממש כיף. היססתי, מה לי ולריצה? אבל החלטתי לנסות, הגעתי לאימון, ומאז אני שם". ממצב של עייפות וללא כל רקע בריצה, היא מצליחה לרוץ כיום 3-4 ק"מ רצוף, וזה לא יסתיים כאן. "אנחנו רצים במקטעים, הליכה, ריצה, ועולים בכל פעם בהישגים".

     

    מה מושך אותך להמשיך?

    "היום זה כבר משהו שממגנט אותי. אני לא יכולה לישון בשקט גם אם לא מתחשק לי לקום. אני חושבת שלא ייתכן שהאחרים כן ירוצו ואני לא. מלבד זה, הריצה העניקה למשפחה שלי ערך מוסף. ההורים שלי מגיעים לרוץ אתי בקבוצה וגם אחי מגיע מדי פעם. אבא שלי הוא חובב ספורט ותיק אבל אף פעם לא הצליח לגרור אותנו לדברים כאלה, והיום הוא אומר שלא האמין שאחרי כל כך הרבה שנים, לא רק שאנחנו רצים ביחד, אלא שזה עוד פעמיים בשבוע, בשבע בבוקר".

     

    מה זה שינה אצלך, פיזית ונפשית?

    "אני מרגישה שחזרתי לחיים, לנשיות. הטיפולים הסתיימו והנפיחות ירדה. רזיתי, והריצה נתנה לי את הדרייב לרזות עוד יותר, להתחזק, להתחטב. יצאתי ממקום שפל ברמה האישית והאנושית, ופתאום כייף לי לחזור לג'ינס, ללבוש חולצות מחמיאות. השיער צמח, הגבות צמחו וההרגשה מרוממת. חד משמעית - זו הריצה", היא פוסקת.

     

    "גם התהליך הנפלא עם אנשי הצוות מחזק. העובדה שחלקם רצים לצדנו, פשוט מחזקת. אביטל האחות הראשית, מרגלית המתנדבת, כולן רצות, וזה כיף. אחרי הטיפולים היתה לי פוסט טראומה מאסותא. בכל פעם שהתקרבתי לבניין הרגשתי זעה קרה, והבטן התהפכה לי. אפילו את הריח בבניין לא יכולתי לסבול. נשבעתי שלא אחזור לכאן והריצה שינתה אצלי את נקודת המבט".

     

    תסבירי.

    "הדחקתי את המצב כחלק מההתמודדות, והיום אני רואה שיש חיים ושזה אפשרי לחזור אליהם. כתבתי למטפלים שלי שאני מלאה תודה לכולם. הגעתי לכאן במצב לא פשוט ופגשתי בדרך אנשים נהדרים, כמו דפנה ואביטל ויתר אנשי הצוות, שמבלי להרגיש עושים אצל מטופלים מהפך מדהים, מרימים אותם מהמקום הכי נמוך ומוציאים מהם כוחות מחודשים. על כולנו עברה שנה של התמודדות, גם על בני המשפחה שלי, והקבוצה גיבשה וחיזקה אותנו. היום, כשאני מגיעה לאסותא אני מרגישה שהגעתי הביתה".

     




  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים