"נון סטופ": מכה קלה ומהנה בכנף
גיחת האקשן השנתית של ליאם ניסן יוצאת בזמן, הפעם כאיש חוק המנסה לעצור רוצח בעיצומה של טיסה. "נון סטופ" מספק מתח אפקטיבי עד לשלב בו התעלומה אמורה להיפתר - דווקא אז בשיא, הסרט מתחיל להנמיך
"נון סטופ" ("Non Stop") הוא סרט הפעולה העונתי בכיכובו של ליאם ניסן. כמעט אפשר לדבר על דפוס עלילתי גנרי שבו ניסן מגלם מרשל/איש CIA/מחסל בדימוס (מחק את המיותר) מציל את (מלא את החסר) מפני אנשים רעים באמת. כאלה היו "חטופה" על צמד פרקיו, ו"זהות לא ידועה". עתה מצטרף אליהם הסרט הנוכחי שמפגיש בשנית את ניסן עם במאי "זהות לא ידועה", חאומה קולט-סרה הספרדי. וכמו קודמיו, גם סרט זה מתהדר בבסיס עלילתי מבטיח שהולך ונהיה מופרך ככל שהעניינים מתקדמים עד לסיום הבלתי סביר באמת.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
ניסן הוא הפעם ביל מרקס, מרשל אווירי אלכוהוליסט עם בעיית אבהות לא פתורה בעברו (ע"ע ניסן נחלץ לחילוץ בתו ב"חטופה"). אל דאגה - הסרט יספק לו תחליף בת בדמות ילדה קטנה לבדה על מטוס במצוקה שאותה, יחד עם שאר הנוסעים, הוא יציל.
העלילה מוצאת אותו על סיפונו של מטוס העושה את דרכו מניו יורק ללונדון. כבר בהתחלה הוא נתקל בנוסעת נוירוטית (ג'וליאן מור), הנואשת למצוא מישהו שיתחלף איתה במקום הישיבה כך שתוכל לקבל מושב חלון. זמן לא רב לאחר שהטיסה יוצאת לדרך, ביל מתחיל לקבל הודעות טקסט מאיימות. אם לא ידאג להעביר לחשבון בנק מסוים 150 מיליון דולר בתוך עשרים דקות - יחוסל אחד הנוסעים, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד - כך כל 20 דקות.
השאלה היא כמובן מי מבין נוסעי המטוס הוא המאיים המסתורי? העניינים מסתבכים כאשר החשוד המרכזי, היחיד בעצם, בשליחת הטקסטים המבהילים הופך להיות מרקס עצמו. חשבון הבנק המדובר רשום על שמו, אופיו המפוקפק אף הוא לא תורם, התנהגותו האלימה מתפרשת כהשתלטות טרוריסטית על המטוס, והגופות שמתחילות להיערם מפנות את האצבע המאשימה אליו.
זוהי סיטואציה המוכרת היטב מסיפורי אגתה כריסטי, בעיקר אלה שבהם חבורה של אנשים כלואה במקום שאי אפשר לצאת ממנו, כשאחד מהם הוא הרוצח המסתורי ("עשרה אינדיאנים קטנים"). זוהי גם סיטואציה המשקפת היטב את הטראומה של אירועי 11 בספטמבר (שאף זוכים פה להתייחסות מפורשת) - ככל שהדברים אמורים בסיקור התקשורתי של האירוע, ובהתקוממות של הנוסעים כנגד מי שהם סבורים כי הוא חוטף את המטוס (ע"ע "טיסה 93").
קולט-סרה הוא במאי מקצועי מספיק כדי לנהל דרמה שלמה במטוס (הסצנות היחידות שמתרחשות מחוץ לו מצויות בתחילת ובסיום הסרט). לא עניין של מה בכך - גם אם התוצאה אינה אפקטיבית כפי שהיו פני הדברים באפיזודה הנפלאה שהתקין ג'ורג' מילר לסרט "אזור הדמדומים" (1983), ושבה גילם ג'ון לית'גאו נוסע מבועת המשוכנע שמפלצת מחבלת בכנף המטוס.
"נון סטופ" מספק בידור אפקטיבי לפחות עד מחציתו. אבל ברגע ששלושת התסריטאים (ריבוי כותבים אינו מהווה, בדרך כלל, סימן טוב) צריכים גם לתת פתרונות לתעלומה שהיא סיוטו של כל מסמס אובססיבי,
הצופה מאבד כל עניין. סיפורי מתח מסוגו של "נון סטופ" אמורים, במיטבם, להותיר אותנו מופתעים - לא אדישים, כאילו הנבל יכול היה להיות גם כל אחד אחר. ולא פחות מעצבן, הנימוק לכל ההתרחשות ההיסטרית מתברר כנלעג לגמרי. כתוצאה, שיאו של הסרט הוא למעשה אנטי-קליימקס.
חדי העין יוכלו להבחין בבעלת הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות הלילה באוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר. זוהי לופיטה ניונגו שמגלמת שיפחה סובלת ב"12 שנים של עבדות", ופה מפטירה שניים וחצי משפטים בתפקיד זוטר של דיילת.
בסך הכל, "נון סטופ" אינו עולה או ירוד מכמה מותחני טיסה סבירים שהופקו בעבר כ"טיסת לילה" (2005) או "הטיסה" (2005) ההיצ'קוקי בכיכובה של ג'ודי פוסטר. וכאשר ניסן הלא מגולח והמיואש מכריז בפני הנוסעים "אני לא אבא טוב, אני לא אדם טוב, אבל אני רוצה להציל את המטוס הזה!" - קשה שלא ליהנות ממה שהוא בדיחה טובה באמת.
