שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי אמר שריקוד זה לא צנוע?
    מגיל חמש היא רוקדת, השתתפה בתחרויות ופתחה בית ספר למחול. אבל יום אחד חשה קרן לוי-בנין שהיא פשוט לא מאושרת. תהליך התשובה שעברה הביא אותה לסגור את הסטודיו ולהפסיק לרקוד, אבל הגעגועים לריקוד לא נתנו מנוח. כך נולד הסטודיו החרדי שבו נשים רוקדות הכל
    קרן לוי-בנין, רקדנית מגיל חמש ומורה למחול, ניהלה בית ספר מצליח לריקוד לאחר שנים של אליפויות, תחרויות וחיים הנעים סביב עולם המחול הבינלאומי. אבל מחוץ לבמה, היא הרגישה מנותקת. לכאורה הכל זהר, היא מספרת, "אבל לא הייתי קמה עם חיוך יותר גדול, לא הרגשתי שום שמחה פנימית".

     

    צפו בכתבה המלאה

    צפו בכתבה המלאה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מדי יום שאלה את עצמה לוי-בנין לאן היא רצה, והאם היא מאושרת. "חיפשתי את הפן הרוחני בכל מקום, חוץ מאשר ביהדות", היא מספרת ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית". "אם זה ביוגה ואם זה בטיסות למזרח... שום דבר לא באמת סיפק את התשובות, שבאו אצלי ממקום מאוד רציונאלי: מה התכלית?"

     

    עוד כתבות וידיאו ב"אורות":

     

    "הרהורי תשובה", כפי שהיא מכנה את התהליך, הלכו ותפסו בלוי-בנין אחיזה גדלה והולכת – ועימם הרהורי צניעות, שהביאו אותה לסגור את העסק, "כי זה לא כשר ולא צנוע, ולא משקף את האני מאמין החדש שלי", היא מסבירה. "אבל הצורך לרקוד נשאר בי. לא יכולתי להמשיך להופיע ולצאת, אז הייתי רוקדת בביתי".

     

    הרבנים פסקו: "בשום אופן לא לסגור"

    רבנים שאליהם פנתה לוי-בנין, במחשבה לעזוב את עולם הריקוד ולהמשיך בקריירה המשפטית – פסקו במפתיע "בשום אופן לא לסגור", כדבריה, "אלא לעשות את ההתאמה למגזר הדתי והחרדי... אמרתי, 'למה שלא נעשה את זה בחברותא של כמה נשים, שכולן יוכלו לרקוד ביחד?' אבל זה בא לענות על צורך נפשי".

     

    וכך נולד סטודיו "רקדי" לנשים דתיות וחרדיות, המבקשות למלא את הצורך (הנפשי בעיקרו, כפי שאומרת לוי-בנין) – בהתאמה לאורחות חייהן. הריקוד, היא סבורה, הוא כמו תפילה.

     

    איך אפשר להמיר ריקודים סלוניים למשהו הלכתי?

     

    "זו שאלה טובה, שנתתי עליה את הדעת הרבה מאוד שנים. ניתן לקחת את זה כשיעורי קבוצה לנשים שעובדות על חיטוב, עובדות על עיצוב, כמו זומבה, אבל על בסיס של לימוד ריקוד, שכל אחת בגפה יכולה לעבוד".

     

    זה לא עובד על שניים? אחד מוביל, ובן-הזוג מובל?

     

    "בחלק מהמקרים וניתן לעשות התאמות, ובאחרים - לדוגמה בסלסה - יש מושג שנקרא 'רואדה', שזה סלסה
    במעגל, אז אפשר לעשות את זה כמעגל נשים. הרחבנו את זה כדי לקחת את הכל: את ההיפ-הופ, את המודרני ואת הבלט הקלאסי, ולתת את הדעת על הפלייליסט – שיהיה גם הוא צנוע וכשר. שהמוזיקה תחבר אותך לנשמה כי ריקוד, בסופו של דבר, זה דבר מאוד רוחני.

     

    "אין בעיה שנשים ירקדו בצורה כזו או אחרת, אז ההבחנה היא לא בהכרח בז'אנר המודרני. גם נשים חרדיות יכולות לרקוד, בדיוק כמו החילוניות. אף אחת כאן לא באה במטרה להגיע ל'בולשוי' או לתחרויות בינלאומיות. אנחנו באות לספק צורך נפשי ופיזי".

     

    עכשיו חולמת קרן לוי-בנין על סטודיו למחול שמגיעות אליו נשים גם לשיעורי תורה והפרשות חלה. "אנחנו גוף ונשמה - אז למה לא לחבר את זה פה, במקום הקטן הזה? להפוך מחילוני לדתי ולהפוך זו עבודה קשה, אבל התהליך יצק לי המון תוכן בחיים".

     

    << עוד חדשות ועדכונים - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים