מכסייפה ועד ירוחם: הטכנולוגיה שמחברת בין הילדים

מראש לא ידענו בדיוק איך תתנהל השותפות הזאת בינינו. עוד בימי ההכנה היה אפשר לראות בקלות עד כמה הם רצינים, ואנחנו התחלנו להבין ש החבר'ה מסוגלים ויכולים להיות קבוצה חזקה וטובה. למזלי, זכיתי ליסוע ביום שישי אחד לכסייפה, עוד בשבועות הראשונים לעונה. ברגע כשהגענו, עוד לפני שהתאפסנו על המקום אליו נכנסנו, מייד הציעו לנו קפה והושיבו אותנו "בראש הקרואים". לאחר היכרות קצרה שמענו מפי החבר'ה את הרעיונות שהם חשבו עליהם. היה מדהים לראות איך תוך שעתיים וחצי היה דגם של רובוט מלא, מרכב נסיעה עובד ותכנון מפורט לגבי המשך שלבי הבניה. בהשוואה לקבוצה שלנו באותו זמן, זה היה מצב מתקדם יותר. ממש נהניתי לראות איך החבר'ה עובדים מעולה.

(צילום: יהודה עיטם)

שבוע וחצי לאחר מכן הגיעו החברה אלינו לסדנא עם רובוט כמעט מוכן, כדי שנעבוד ביחד על אלקטרוניקה, תוכנה ובקרה. במהלך הזמן הזה עבדנו ביחד ולאחר 2 לילות לבנים ועוד הרבה ימי עבודה משותפים, הרובוט היה מוכן להשתתף בתחרות, שבוע לפני סיום עונת הבנייה.

הקבוצה שלנו שמה דגש על תרומה לקהילה, וכחלק מהעברת הידע והחניכה של הקבוצה בכסייפה דיברנו איתם גם על הצד הזה. ניסינו לחשוב איתם מה תהיה תרומה משמעותית עבור הקהילה שלהם. הם החליטו שבית הקברות הוא מקום מאוד מוזנח וכבר לא ניקו אותו יותר מ-40 שנה. ביחד החלטנו לנקות את בית הקברות המקומי.

(צילום: יהודה עיטם)

באופן אישי, בהתחלה קצת היססתי, לא ידעתי איך הולך להתנהל הקשר בינינו במהלך העבודה בסדנא, משום שאחרי הכל אנחנו מתחרים אחד נגד השני באותה תחרות. התלבטתי - האם תהיה חשדנות בקרב שני הצדדים, או שאחד מחברי הקבוצות יתבטא באופן לא נאות, אבל, להפתעתי הרבה, נוצרו בינינו קשרים טובים ואפילו חבריים- אם בבדיחות שהרצנו ביחד, ואם בכיף שהתנהלו השיחות המשותפות או למשל חברות בין אנשי הצוותים הדומים (המתכנתים לדוגמא) - שלנו ושל כסייפה.

נהניתי מאוד מכל שלבי העבודה עם כסייפה, מעבר לכך שתוך כדי ההסברים והעזרה מתחדדת לך ההבנה בכל התחומים הקשורים (כי צריך לדעת ולהבין כדי לעזור וללמד טוב), אתה גם מרגיש שאתה מקנה לאחר את הידע והיכולת שלך, ידע שיכול לשנות לו את החיים, וזו ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות! אני מרגיש שהלמידה הייתה הדדית, אנחנו העברנו להם ידע מכני ותוכנתי שרכשנו תוך כדי התחרות והם הקנו לנו את ההבנה שגם בצד השני, בניגוד לסטיגמות, יש חבר'ה ממש ממש טובים. לסיכום נהניתי ללמוד וללמד , היא היתה לי מאוד משמעותית והרבה יותר מרובוטיקה, ואני מאוד נהניתי מכל החוויה הזו.

• הכותב הוא קפטן נבחרת ירוחם, שהורכבה מתלמידים מבתי הספר אורט ספיר, ישיבת אמי"ת "בלבב שלם" ומדרשית אמי"ת 'קמה' לבנות
  

הפרויקט עשה לי 'סיבוב בחיים', כך שאני רוצה ללמוד בעתיד הייטק והנדסה. בפרויקט נחשפתי לדברים ולמחשבות שמעולם לא תיארתי לעצמי שקיימים. זה פיתח את האישיות שלי, גילה את הערכים שבי ואני מרגיש תרומה אדירה לחיי.

החוויה האישית הייתה מיוחדת. עבדנו יחד עם אנשים טובים, שלא הכרנו, כמו צוות ירוחם וצוות חיל האוויר, שעזרו לנו לפתח את הרובוט ולעבוד כצוות. למדתי הרבה דברים טובים – מהי עבודה בצוות וכיצד מפתחים יצירתיות גם, והכי חשוב שזה נתן בי כוח ללמוד, למרות העוני והחיים הקשים שלנו.

עבורי, הממתק של הפרויקט היה העבודה המשותפת בקהילה עם הקבוצה מירוחם. ברגע ששמענו שחלק מן התחרות כולל תרומה לקהילה, מיד חשבנו על דרכים לעזור, לתת ולהעניק למקום שממנו באנו – כסייפה. ניקינו כבישים ואפילו ניקינו את בית הקברות של כסייפה, שלא נוקה ב-40 השנים האחרונות. בנוסף. אחד השיאים מבחינתי היה סדנאות הרובוטיקה והיי-טק שהעברנו לגני ילדים בכסייפה, שעבורם הייתה זו הפעם הראשונה שהם נתקלים בטכנולוגיה, בגלל שמרביתם מתגוררים באוהלים וכלל אינם מחוברים לחשמל.

ההתחלה לא הייתה פשוטה. כשנודע לנו כי הצוות הטכני שילווה את הקבוצה הם מהנדסים מבסיס חיל האוויר נבטים, נוצר מתח בקרבנו ובקרב משפחותינו. לא היה לנו קל לקבל שבסיס נבטים הוקם על אדמות שהיו שייכות לבדואים; אבל הודות להסברים שקיבלנו מהרכז שלנו אמיר חליפה לגבי כוונותיהם של החיילים לגבינו, השתכנענו שהחיילים הם אנשים טובים, שרוצים לעזור לנו ובכך לפתוח דף חדש בין חיל האוויר לתושבי כסייפה.

הציפיות שלנו מהתחרות היא קודם כל לנצח, ולצאת יחד עם נבחרת ירוחם לתחרות הבינלאומית בארצות הברית, כי מאוד אהבנו אותם ואנו רוצים להמשיך לחוות חוויות איתם. ברמה האישית, נסיעה לארצות הברית היא חלום עבורי, שמי יודע אם יחזור אי פעם; אך גם אם לא נזכה, ההיכרות של צוות ירוחם, החוויות המשותפות ולא פחות העזרה הרבה שהענקנו לקהילה בכסייפה הם כבר פרס בפני עצמו, שהיה שווה את ההשתתפות בתחרות.

• הכותב הוא קפטן נבחרת כסייפה, שהורכבה מתלמידים מבתי הספר הרב תחומיים של רשת עמל: אל-פארוק, אבו רביעה ואל-מותנבי.
  

(צילום: יהודה עיטם)

כמי שמשתתפת כבר חמש שנים בתחרות, החליטה השנה קבוצת ירוחם לתרום מניסיונה ולעזור לנבחרת כסייפה, שהשתתפה לראשונה בתחרות, הודות לתמיכת קרן רש"י ופדרציות הקהילות היהודיות. למרות קשיי השפה והפערים בתפיסת העולם, בני הנוער החלו אט-אט למצוא שפה משותפת. נוצרו חברויות. כל צד למד על האחר. אחרי שנוצר האמון בין הקבוצות, התפנו בני הנוער למשימה האמיתית בפרויקט - תרומה לקהילה. אחרי שלמדו זה על יישובו של זה, יצאו בני הנוער לשטח. כך, למשל, הם ניקו ביחד את בית הקברות המקומי בכסייפה, צבעו את הכבישים ביישוב ולראשונה וערכו במשותף סדנאות טכנולוגיה בגני ילדים הבדואים. בכך, הוכיחו בני הנוער הוכיחו שלא רק שטכנולוגיה היא שפה אוניברסאלית, אלא - ואולי בעיקר - תרומה לקהילה, מקרבת לבבות ומסירה מחסומים בין יהודים לבדואים.

• בתחרות שנערכה בתחילת החודש, זכתה נבחרת ירוחם בפרס היושב ראש לדוגמה אישית והיא תזכה, הודות לתמיכת המשרד לפיתוח הנגב והגליל, להשתתף בתחרות העולמית שתיערך בסוף אפריל בארצות הברית