מגיע לנו כבוד: אזרחי המדינה כותבים את אמנת כבוד האדם

קוראים לי יונה סנה, אני מתגורר בבית שמש, עובד בתחום נוער חרדי בסיכון מזה כעשור. בעבודתי אני פוגש נערים שלא מצאו את עצמם במסגרת שלהם. התפקיד שלי הוא לדאוג שיהיה להם בית חם, שימצאו את המסגרת שמתאימה להם, היא יכולה להיות מסגרת חינוך אחרת או שירות צבאי.

לפעילות בנושא כבוד האדם הגעתי ממש במקרה. שמעתי שהמכון הישראלי לדמוקרטיה מארגן מפגש של 200 ישראלים מכל המינים ומכל הסוגי למשך יומיים בו הם ינסחו את מגילת כבוד האדם. הרגשתי שאני יכול לקחת חלק באמנה ושיש לי מה לתרום בניסוח. אלו היו יומיים מאוד מעניינים, אני אוהב לשמוע אנשים אחרים, אבל נראה לי שרבים הופתעו לפגוש חרדי, לשוחח עמו ארוכות ולשמוע את דעותיו.

היינו מאתיים איש שהשתתפנו בתהליך כתיבת המגילה במשך יומיים, יצאנו מהתהליך לא כמו שנכנסו אליו: מקבלים את השני, מבינים ומכילים את האחר. אנחנו חושבים שצריך להמשיך ולעשות את זה בהדרגה, גם את כתיבת המגילה וגם להכיר את האחר, להמשיך הלאה לחלקים נוספים בחברה הישראלית.

לא הכל היה כזה פשוט. בנושא דת ומדינה היה קונפליקט די רציני. הרוב התפלא לשמוע שאני בעד הפרדת הדת מהמדינה, בדיוק כמו בארצות הברית. לכן, כאן צריכה להיות מדינה דמוקרטית, בה כל אחד חי את החיים שלו, ולא מתערב זה בזה. זו צריכה להיות מדינה דמוקרטית ולא יהודית. היהדות לא יכולה להיות חצי חצי, אם אתה מאמין בדת היהודית אתה צריך ללכת עם האמת שלך עד הסוף. התגובות היו דומות: כולם אמרו לי שהלוואי שגם חברי כנסת החרדים יחשבו כמוני.

הנשיא פרס מקבל לידיו את אמנת כבוד האדם(צילום: יוסי זמיר המכון הישראלי לדמוקרטיה.)

כמו רבים מחבריי החרדים גם אני רוצה לראות את הציבור החרדי שותף בשוק העבודה בישראל, אבל זה לא פשוט. יש לי תואר באלקטרו אופטיקה ממכון לב, כשסיימתי שלחתי קורות חיים, הגעתי לראיונות ונפנפו אותי מכמה מקומות. לכן שילוב חרדים בשוק העבודה מתרחש, אבל רק בצד שלנו – בצד של החרדים. אנחנו עושים את ההקרבה שלנו, לצערי אנחנו לא מקבלים אותו יחס כמו חילוני עם אותם תארים.

(צילום: יוסי זמיר המכון הישראלי לדמוקרטיה.)

מגילת כבוד האדם עוברת כעת לידי אזרחי ישראל. נשיא המדינה שמעון פרס השיק את אתר האינטרנט בו היא מוצגת וכל אחד יכול לערוך אותה, להוסיף, להסיר, לשנות ולשפר. כעת האזרחים הם המחליטים. בואו גם אתם והשפיעו על מגילת כבוד האדם הישראלית.