החרדי החילוני: מתחת לשטריימל חי אפיקורס

• לכל הטורים של אליעזר היון   
  

האמונה בהקשר החרדי, היא אמונה באלוהים קפדן היושב בשמיים ומנהל את העולם הקטן שלנו ביד ברזל. כל פעולה פוליטית, משב רוח חברתי, אירוע לאומי, או אסון מקומי, מתקשר ל"ידו הארוכה של האל". הפחד מפני גמול שמימי על צעד מוטעה, היא חלק מובנה מהתנהגותו של הפרט החרדי, והישיבות - בעיקר "הקטנות" (לצעירים) מעודדות את קו המחשבה הזה.

הכופר החבוי לא ישוחח על כך עם חבריו בפרהסיה, ולא יעלה את דעותיו בקרב בני משפחתו, או יתעמת עם אשתו שלעולם לא תוכל להבין אותו(צילום: עמית מגל)

לאל החרדי הזה ישנם גם נציגים רשמיים – הרבנים, ולכן דברם הוא בעצם דברו של האל. כל פגיעה ברבנים או סירוב לדבריהם, הוא בעצם פגיעה באל, ומכאן שעלול להוביל לתוצאות הרות אסון. ברחוב החרדי מתהלכים אין-ספור סיפורים על אנשים שניסו למרוד בסמכותם של הרבנים, ושילמו על כך מחיר יקר. הציות לנורמות האמוניות של החברה החרדית, וההליכה בתלם החברתי-חרדי - הם חלק מהנרטיב המגזרי, וכולם כך נראה שותפים לה.

הם פשוט לא דתיים

אלא שבשנים האחרונות חיים בתוך המגזר לא מעט צעירים שאיבדו את האמונה באל במובנה הפשוט. לאמירות של

הרבנים הם מתייחסים בציניות, והתנהגויות תלויות גמול או עונש שמיימי נכחדו אצלם זה מכבר. הם בפשטות לא מאמינים באלוהים, ובינם לבין עצמם, הם גם לא מתנהגים כאנשים דתיים.

האמונה והמסה הדתית הנוקשה שספגו בעשורים הראשונים לחייהם, נראים להם פתאום כפראזה ריקה, חסרת אמת אובייקטיבית. ממה נובעת תופעה מתפתחת זו? מה אירע להם, לצעירים החרדים, שהאמונה התמימה שאפיינה את אבותיהם כבר איננה "מדברת" אליהם?

אפשר לשער שהיעדר ההתמודדות בישיבות עם שאלות אמוניות, כמו גם ההתנגדות החרדית המסורתית לכל עיסוק בשאלות קיומיות פילוסופיות שמחוץ לספרות החרדית, הפכו את הצעיר החרדי ליהודי שתודעת האמונה שלו ניזונה בעיקר ממחזירים בתשובה קלאסיים, המיועדים לפלח מסוים מאוד באוכלוסייה, שאיננו כולל בהכרח את בני הישיבה הנבונים.

המרי השקט של החרדי-החילוני

בני הישיבה שהורגלו לחשוב באמצעות סוכניהם הרוחניים, נישאים, יוצאים אל העולם ואל קשייו, ומזהים בדרך הקשה כי האמונה התמימה, השטחית, חסרת החקר ונטולת הביסוס שלהם לא תמיד עומדת במבחן המציאות, וכי יש ערוצי אמונה (או אמונה אחרת) שאינם בהכרח תואמים את מדור הדעות של "יתד נאמן".

אז מה הם עושים? לא נוטשים את העולם החרדי, וגם לא הופכים ל"חרדים אנוסים" (כפי שביקשו לא מעט

עיתונאים לספר בתוכניות רוויות רייטינג). התיאור הרומנטי של החרדי עם הפאות והזקן הארוך, שמבלה את לילותיו עם שכנתו נטולת השביס בפאב תל-אביבי, על צלחת של שינקן - לא באמת משקף.

החרדי-חילוני הקלאסי יישב בבית מול האינטרנט, יצפה עם רעייתו בסרטים ובסדרות טלוויזיה (אקט של "מרי" נוכח החינוך החרדי), עם תכנים הנוגדים את ההלכה היהודית, ויתייחס בביטול אל "האמונה החרדית" באל הקפדן ובנציגיו עלי אדמות.

לגבי דידו, מדובר בתפיסת עולם מיושנת - או לכל הפחות בלתי רלוונטית בעידן הטכנולוגי, השייכת לקבוצות קיצוניות ממאה שערים או בני ברק. הוא ימשיך לקיים את המצוות המעשיות היומיומיות, ילמד עם הילד את פרשת השבוע, ילך לבית הכנסת בשבת, וילבש את הכובע (או השטריימל) המסורתי. אך בין סממנים חיצוניים אלה להנעה פנימית יוקדת, אין ולא מאומה. בלב החרדי שלו רובץ שיממון גדול של אמונה, וחוסר טעם במצוות ובטקסים הדתיים. אילו היה יכול, היה מוותר על כל הריטואל.

אלא שהמחשבות הללו יישארו כמוסות. הכופר החבוי לא ישוחח על כך עם חבריו בפרהסיה, הוא לא יעלה את דעותיו בקרב בני משפחתו, או יתעמת עם אשתו שלעולם לא תוכל להבין אותו. בטח ובטח שהוא לא יעשה כל צעד העלול להחריג או להרחיק אותו מהמיינסטרים של החברה החרדית.

טוב להם, ל"חרדים החילונים", בחממה החרדית, בקהילתיות המחבקת. טוב להם שלא לחוות את הסיפורים המוכרים של היוצאים בשאלה, המדווחים על משברים קשים או מחשבות אובדניות.

חיים בשקר "בשביל הילדים"

את החברה החרדית מוצאים החרדים-החילונים האלה כאידיאלית בעיקר בערוץ אחד, שאותו אין

הם מוכנים לנטוש בשום פנים: חינוך הילדים. לקבוצה החרדית הזו יש אמונה קמאית כי מוסדות החינוך הטובים ביותר לילדיהם, הם של החינוך העצמאי.

מוסדות החינוך החרדיים מהווים את ליבתה של החברה החרדית, ולהבדיל מהרחוב החילוני, הם הפרמטר האולטימטיבי היחידי, אולי, לקביעת מעמדה של המשפחה, סוג השידוכים שלה תזכה, ושאלת המשך הלימודים במוסדות גבוהים יותר.

על הפריבילגיות הללו לא מסוגלים רבים מבני החברה החרדית לוותר, והם בוחרים להמשיך לחיות בחברה שעקרונותיה האידיאולוגיים והאמוניים רחוקים מהם - ולעשות ריטואלים ללא ניצוץ של אמונה, כשהם לא חדלים מלומר לעצמם שוב ושוב: "הכל בשביל הילדים".

על רקע הפתיחות, האקדמיזציה והשינויים המתרחשים בחברה החרדית, מבקשים לא מעט סוציולוגים של

החברה הזו לטעון כי אנו עומדים בפני גל של "יוצאים בשאלה". אבל נדמה שהמסקנות מעט מוקדמות.

ה"יציאה בשאלה" הגלויה היא, על פי רוב, פונקציה של משבר אישי קשה, או חוויית ילדות נפתלת, כך שצעירים בגילאי העשרה שהגיעו למבוי סתום - ימשיכו למצוא את עצמם בחיקה המפתה, לכאורה, של החילוניות הישראלית, ואז לגלות שהעולם ש"בחוץ" עלול להיות אכזרי ולא מחבק.

הבוגרים יותר, אלה שאיבדו את האמונה בגיל מאוחר יותר, כשהם כבר נשואים ואחראים לילדים – יתקשו-עד-לא יוכלו לעשות את הצעד מהחיידר של הילד והסמינר של הילדה, אל העבר השני. הם יעדיפו להיוותר "חילודוסים".