שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מישל וולבק: הפעם בקולנוע, אבל מי סופר?

    מה קורה כשהסופר הצרפתי מישל וולבק מוחזק בכפייה על ידי ברנשים מהכפר? חירותו אולי נגזלת ממנו, אבל לפחות יש יין וסיגריות וגם אנשי שיחה. הדינמיקה שמתפתחת בסרט "החטיפה של מישל וולבק", המוקרן במסגרת במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, תעניין בעיקר את קוראיו הנאמנים

    סרטו של גיום ניקלו, "החטיפה של מישל וולבק", המוקרן בימים אלה בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, מיועד אך ורק לאנשים שוולבק זורם להם בדם הספרותי, דהיינו: לצופים שקראו את הספרים שלו ואהבו. פרט אליהם - לא בטוח שהסרט יעניין יותר מדי את שאר הציבור. ומדוע? כמו ברומן האחרון שלו "המפה והטריטוריה", בו כיכבה דמות בשם מישל וולבק שבוססה על חייו באופן אותנטי חלקית והוצבה בסיפור בדיוני, גם כאן בסרט העלילתי הזה, וולבק משחק את עצמו, בחן רב ובכישרון משחק מפתיע.

     

    הפרטים הביוגרפיים בינן דמותו האמיתית לבין הסופר וולבק שבסרט אינם זהים לחלוטין (שכן וולבק חי כיום באירלנד, ובסרט - בפריז, לצד עוד אי התאמות חלקיות). עם זאת, בשורה העלילתית התחתונה, מדובר על סופר שחי בגפו ועסוק רוב היום בלו"ז די מופתי של סגפנות-נהנתנית-אינטלקטואלית הכוללת שתייה מרובה של יין, פגישה עם חברים, זמן כתיבה, ורצון להיות אנונימי בתוך מציאות שבה כל פריזאי שני מזהה אותו ברחוב ומשוחח איתו על ספריו.

     

    מתוך "החטיפה של מישל וולבק"

     

    חשוב להבין: כשמדברים על ספרות צרפתית, ובניגוד לסצנה הספרותית שקיימת אצלנו, סופרים כמו וולבק הם סלבים אמיתיים. מדובר חברה שרואה בסופר אייקון תרבותי אמיתי, עוקבת אחרי מעשיו הפרובוקטיביים והשנויים במחלוקת (נוסח התבטאויות פוליטיות וספרותיות קיצוניות) ומעריכה אותו על עצם היותו בוהמיין ואמן.

     

    תוך כדי החיים השלווים, אך המתוכננים היטב של וולבק בבדידותו האמנותית, חבורת אנשים זרה חוטפת אותו לפתע, מוציאה אותו החוצה מפריז, ומציבה אותו למשמרת בבית של זוג זקנים חביבים בפרברים, עד שיגיע סכום הכופר. אותם חוטפים קראו את ספריו של וולבק, עקבו אחרי השערוריות התקשורתיות סביבו, ובאופן כללי: מעריכים אותו מאוד. הם מצוטטים דברים שאמר על לאבקראפט, יודעים באיזה פרסים זכה, ומכירים את נוהגי הכתיבה שלו - למרות שהוא מבקש מהם לא להאמין לכל מה שכתוב עליו בעיתונים, כי אולי הדברים שהוא אומר הם קיצוניים, אבל הפרסונה שלו, ממש לא.

     

    מישל וולבק באזיקים ()
    מישל וולבק באזיקים

    חוטפיו, שלמרות שהם מבצעים מעשה אלים של לקיחת החירות הבסיסית שלו, הם אנשים מאוד נחמדים ורגישים. אולי כבר כאן מרגישים את הסטריליות של סרטו של ניקלו, ואת העובדה שהוא אינו ריאליסטי במכוון, אלא מתפקד כמשל על סופרים בכלל, ועל סופר כמו וולבק בכלל.

     

    כל ימי החטיפה וולבק מתפקד באופן רגוע, פאסיבי ואדיש למדי. הוא זורם עם חוקי הבית, מתלוצץ עם חוטפיו, ואפילו מתפנק על האירוח, היין והמזון שהם מספקים לו. הדבר היחיד שבאמת מטריד אותו הוא מתי הם כבר ישאירו ברשותו מצת, כדי שיוכל להדליק סיגריה באופן עצמאי.

     

    מישל וולבק. בלי חירות, עם סיגריות ואלכוהול ()
    מישל וולבק. בלי חירות, עם סיגריות ואלכוהול
      

    תוך כדי התנהלותו הכנועה והוותרנית ממש, ובעיקר - הבלתי מפוחדת - הוא לומד להכיר את החוטפים, שיחסית לאנשי מעמד פשע כזה או אחר, מפגינים יכולת אינטלקטואלית מרשימה מאוד. עם אחד הוא משוחח אודות הדמוקרטיה, עם אחר אודות מעשה הכתיבה (כדי לכתוב, הוא מסביר לו, אתה צריך לא לעשות כלום. למלא את עצמך בשעמום, ואז לתת למילים ולמחשבות לבוא) ועם אחר אודות המצב הפוליטי. גם את זוג הזקנים המארחים הוא לומד להכיר, כשהוא נחשף לתחביביהם כגון שיפוץ מכוניות ישנות.

     

    הסרט כולו רווי בהומור אלגנטי ומשובח (שכולל שיחה סביב שולחן ארוחת הערב אודות פרנסואה הולנד, ראש ממשלת צרפת, שבטוח לא ישלם את הכופר, או היעלבות אישית של אחד החוטפים ממשפט תמים של הסופר) שיוצר בין הדמויות דינמיקה משעשעת של תא משפחתי.

     

    חיבוק חצי סימפטי. "החטיפה של מישל וולבק" ()
    חיבוק חצי סימפטי. "החטיפה של מישל וולבק"
     

    הסופר החטוף, שיצא לרגע מהלו"ז המוקפד והבוהמייני, מוצא את עצמו נזקק רק למרחב של זמן ולכוס יין טובה, כדי לפתח אינטימיות עם כל אחד מהאנשים הזרים שסביבו, ולהקשיב למאוויהם, לחלומותיהם ולהלך רוחם, בקשב מופלא וממשי.

    כשאחד החוטפים מספר לוולבק על תחביבו להתאמן באגרוף, הוא מפנה אליו שאלה: "אולי תכתוב עלי ספר?" ואז וולבק עונה לו בנון-שאלאנט חסר יומרות: "זה אפשרי, למה לא".

     

    כי בסרטו של ניקלו, הסופר החשוב, הדעתן, הייחודי, מוצג בעצם ככל שאר האדם. הוא בסך הכל איש פשוט שקולט את האנשים סביבו, דוגם אותם, לומד אותם.

    מכאן שעל פי הסרט, סיטואציית החטיפה של וולבק אינה שונה מכל סיטואציה אחרת בחייו - וכאן אולי טמון הגרעין האירוני של העלילה, שנוגעת לתפקידו האמיתי של הסופר: לדעת לאתר את הסיפורים שנובטים סביבו ולהשאיר את האגו בצד.

     

    גם בצל חוטפיו הוא מעט מדוכדך, אמנם, כיאה לאמן המיזנטרופ שהוא-הוא, אך יודע להקשיב בכבוד תוך כדי מודעות מלאה לאפסיותו האנושית, ולכך שלמרות הצלחתו הספרותית הכבירה - גורל חייו גם ככה מעולם לא נמצא באמת בידיו שלו. מכאן שכל מה שנשאר לו זה להתעסק בדבר הבאמת מעניין שנוכח סביבו: האנשים. אולי בגלל זה, גם בסרט וגם ברומן האחרון שלו, "המפה והטריטוריה", וולבק דווקא מנסה להנכיח את המותג שהוא כדמות בסיפור או כגיבור סרט עלילתי - כדי להותיר איזה רגל "ממשית" יותר, דווקא באמנות שהיא מחוץ למציאות.

     

    וולבק, בלי כל קשר לעניינים של טעם וריח, הוא אחד מהסופרים החשובים של זממנו. אך בסרט הזה, על אף רגעים רבים שבהם הוא מעט מנומנם, הוא מובל בעיניים קשורות אל מסע אנושי בלתי שגרתי, שמנסה לומר לנו כי סופר הוא בסך הכל אדם שיודע להקשיב היטב לתזוזות האנושיות של העולם, ואז לכתוב אותן. וזה מספיק.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים