שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "אני עצמי ואמא שלי": זהות מינית בלי זהות

    השחקן הצרפתי גיום גאליין החליט להעביר את סיפור חייו מהבית לבמה ומשם לקולנוע. בקומדיה "אני עצמי ואמא שלי" שביים הוא מגלם את עצמו בצעירותו, וגם את אמו. זה אולי מקורי, אבל השאלה היא: למה זה צריך לעניין אותנו?

    תרגום הצגת יחיד לסרט קולנוע הוא אתגר לא מבוטל. זו דרגה יוצאת דופן של אינטימיות במפגש הבין-אישי, במיוחד כאשר ההצגה מבוססת בעיקרה על חשיפה ביוגרפית. ניתן לנסות לשמר אינטימיות זו באמצעות העתקה שלמה של המסגרת התיאטרלית. כך, בדוגמא נדירה למדי, עשה ג'ונתן דמי ב-1987, כשהעביר את הצגת היחיד של ספולדינג גריי "Swimming To Cambodia" למסך הקולנוע. דוגמא זו מעידה שהניסיון לשמר את החוויה המקורית של צופי התיאטרון מבטיח כי הסרט יוגבל למחזור ההקרנות של פסטיבלים ברחבי העולם.

     

    גיום גאליין בחר בדרך שונה. השחקן בן ה-42 העלה לפני כשש שנים את הצגת היחיד שלו "Les garçons et Guillaume, à table!" ("גיום והבנים לשולחן"), וזכה להצלחה ביקורתית וקופתית. חמש שנים מאוחר יותר הוא הפך את ההצגה לסרט הקרוי בישראל "אני עצמי ואמא שלי" - תרגום של השם האנגלי שניתן לשם המחזה/סרט.

     

    גאליין לא מסתפק בצילום הצגת היחיד, אלא מנסה לעצב איזור ביניים מסוג חדש בין ההצגה לבין עיבודה הקולנועי. מצד אחד הוא ממחיש מעמדים שרק תוארו באמצעות צילום בלוקיישנים שונים עם שחקנים נוספים מלבדו. מצד שני הוא ממשיך לגלם את כל התפקידים המרכזיים כפי שעשה על במת התיאטרון. לא רק שהוא מגלם את עצמו, במראהו הנוכחי, בכל שלבי ילדותו ונעוריו, הוא גם אימו (הדמות הראשית השניה), ועוד שתי דמויות שצצות מתוך הפנטזיות של הדמות בילדותה. אכן מקורי, אך מנגד יש לזכור את הדמיון הלא מבוטל למה שעשה וודי אלן בחמשת הדקות הראשונות של "אנני הול" (1977).

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :

     

    גיום גאליין בתפקיד עצמו ב"אני עצמי ואמא שלי" ()
    גיום גאליין בתפקיד עצמו ב"אני עצמי ואמא שלי"
     

    "אני עצמי ואמא שלי" הוקרן במסגרת ה-Directors' Fortnight המלווה את פסטיבל קאן (מסגרת שנוסדה כדי להציג סרטים בעלי אופי חדשני במיוחד), ואף זכה בפרס הגדול. כמו כן, הוא זכה בפרסי הסזאר לסרט הטוב, ולסרט הראשון הטוב ביותר. את כל זה אני מציין מטעמי הגינות, מכיוון שאני לא נכבשתי בקסמו של הסרט ובגרסה המוצגת של דמות השחקן-במאי.

     

    הסרט הוא מפגש עם אדם שסיפור חייו מתורגם לתפיסה הסגנונית ולמבנה הנרטיבי. לכן קשה להפריד בין הסיפור, הדמות והסגנון - כולם נמזגים האחד לשני. פה ושם היו רגעים חביבים, אך המכלול של הדמות כסרט היה מטרחן יותר מאשר מרתק ומשעשע.

     

    נער או נערה, בין נערים. "אני עצמי ואמא שלי" ()
    נער או נערה, בין נערים. "אני עצמי ואמא שלי"
     

    העלילה עוסקת בהתגבשות זהותו המינית של גאליין, דבר שקרה לו בגיל צעיר במיוחד. לאמו היה תמיד ברור שהוא ילדה בגוף של ילד. שמו המקורי של המחזה ("גיום והבנים לשולחן") הוא הקריאה של אימו לגיום ושני אחיו להגיע לשולחן האוכל, קריאה המבהירה את עמדתה בנושא זהותו המינית של בנה. דמות האם מזמינה עיצוב סאטירי ומוקצן, ומי ראוי לגלם אותה יותר מאשר הבן שלמד להתבונן, לחקות את מה שהיא אומרת, הדרך בה היא זזה או המחוות האופייניות לה.

     

    הסרט מתחיל מאחורי הקלעים, לקראת עלייתו של גאליין לביצוע נוסף של הצגת היחיד שלו. הבמה לא תעלם במהלך הסרט, אבל החזרה אליה מאפשרת לצאת מתוך הסיטואציה לבחינתה הקומית. האנקדוטות המרכיבות את העלילה נעות על ציר כרונולוגי ונקשרות, בצורה עקיפה וישירה יותר, לתהליך אותו עבר הגיבור עד ההשלמה עם זהותו המינית.

     

    גיום גאליין בתפקיד אמא שלו. ומה עם עצמו? ()
    גיום גאליין בתפקיד אמא שלו. ומה עם עצמו?

     

    בדרך יש את הגילוי שאנשים חדשים תופסים אותו (בהשפעת אמו) כבת, ולכן מלמדים אותו לרקוד ריקוד ספרדי בתנועות האופייניות לנשים. לכך מצטרף סיפור התאהבות הנעורים שלו בבן, והגורל הצפוי של התאהבות זו, וכן סוג של התנסות מינית ראשונה באתר מרפא גרמני (באדיבות האחות מעניקת החוקן בגילומה של דיאן קרוגר), ניסיון לא נעים ליזום סקס הומוסקסואלי, וההשלמה עם זהותו.

     

    היכולת ליהנות מכל אלו תלויה במידת החיבה לדמות. וכשהגיבור מתאר את מצבו ותחושותיו מעמדת קורבנות קומית, זה לא בהכרח מסייע להתפתחותה של חיבה זו. הגיבור בדמות אמו משעשע, אבל הבעיה היא שדמות האם לא היתה יותר מקריקטורה. ההברקה זו לא מממשת את הפוטנציאל שלה.

     

    רגעים חביבים, לא יותר. "אני עצמי ואמא שלי" ()
    רגעים חביבים, לא יותר. "אני עצמי ואמא שלי"
     

    בעיה נוספת היא במה שאובד כשגאליין מגלם את דמותו לאורך ילדותו ונעוריו. האלמנט המתיילד של המבוגר בסיטואציה של ילד/נער מבולבל מייצרת - לפחות לחווייתי - עמדה של ריחוק רגשי (אפשר להשוות את התוצאה לסרט הבלגי-צרפתי המרגש הרבה יותר "החיים בורוד" מ-1997, שבו שחקן ילד מגלם דמות שעוברת תהליך דומה). בחלקו האחרון של הסרט יש ניסיון ליצור רגע של רגש באמצעות הופעתה של דמות מאוד מסוימת, אבל התחושה היא של ניסיון חזק מדי של גאליין ללחוץ על בלוטות הדמע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גיום גליין ב"אני עצמי ואמא שלי"
    לאתר ההטבות
    מומלצים