שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רמזור": אור ירוק לעונה הרביעית
    מי שחשב כי פג תוקפו של הסיטקום הישראלי "רמזור", קיבל פרק ראשון גדוש מכל טוב המבשר על עונה רביעית מוצלחת. העיצוב המעודכן של הדמויות, הנשיות הדומיננטית והגבריות המאותגרת - כל אלו משתלבים בסיטואציות הנוגעות לכל צופה מחייו האישיים. מול הטלוויזיה הוא גם יכול לצחוק עליהן

    מי אמר שהסיטקום הקלאסי מת, שטלוויזיה בראשית האלף הזה כבר לא בנויה להצחקות סביב נושאים אוניברסליים כמו בית, משפחה, נשיות וגבריות? מי אמר? בטח מבקרי טלוויזיה משועממים. בטח כאלה שלא זיפזפו מערוץ 8 כדי לראות את הפרק הראשון בעונה הרביעית של רמזור.

      

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "דול ואם": חברות שבא לבכות

    "מצב האומה": אוהבים אתכם, אבל...

    סדרה עם לב: נפרדים מ"איך פגשתי את אמא"

     

    הנה וידוי קטן: צפיתי בעונות האחרונות בתחושה שמדובר בסוס מת שמנסים להריץ אותו עוד קצת. עם הנחמדות והנלבבות של הקאסט המצוין, ועם כל הסיטואציות הקורעות שנולדו שם לעתים קרובות, נדמה היה לי שאי אפשר יהיה להגות עוד עונה וגם שזו תהיה מוצלחת. אבל אם צריך לשפוט על פי פרק הפתיחה ששודר אמש, הסוס הזה הוא בכלל סייח צעיר ובועט במלוא אונו, או אולי אפילו - תיכף תבינו למה - סייחה.

     

     

    מתוך הסדרה ()
    מתוך הסדרה
     

    בהנחה שכמה מכם לא צפו, הנה תקציר שאינו ספוילר: הזמן חולף, ולמירי יש כבר ילדה: קבלו את ירדנה ואת אביה המסור עד שורשי שערותיו, ועד כדי כך שבאמת כבר לא אכפת לו מה קורה ל"שרית-פצעים-בתחת" - ההגדרה המלבבת של נירו הרווק הנצחי ליזיזה אחרונה שלו. ואיצקו, הדפוק הנצחי? עכשיו הוא כבר דפוק וזרוק. הרעיה מהגיהנום טאטאה אותו מהבית, ויש חוזה דרקוני לפיו אסור לו להחזיר את הילדה מביקוריה אצלו עשר דקות לפני הזמן, או שיסתכן בדרישה להרכיב מכונת אספרסו חדשה בבית שהיה פעם גם שלו.

     

    בהמשך צפויה היתקלות סטריאוטיפית בין אישה לעכבר, צ'אנס זעיר לאיצקו להוכיח שהוא גבר בהריגת היצור ודחיפת הגוויה לאסלה, הופעה מרוכזת של המאפיה הרוסית, דברים שאפשר להכניס לתוך רקטום של חמוס, למה תיקים של נשים הם פח זבל ענק ומבולגן, איך אפשר להסתדר בעולם עם מאהבת שגבוהה ממך - מר גבר-גבר - בשלושים סנטימטר, ודרישה אוליטימטיבית של חבורת רקדנים מ"קפה גאה" שאמיר (אדיר מילר בתפקידו כמדריך מחולות לארועים דה לה שמאטע) בכלל לא מבין למה הופנתה כלפיו. ועוד, די הרבה, דחוס מאד לפרק ראשון. בדיוק כמו שצריך בתחילת עונה וכדי שתיצמדו גם בשבוע הבא, ובסך הכל נשמעו בחדר העבודה הקודר של המבקרת צחוקים שהחרידו את הינשוף היושב על כתפה תדיר.

     

    אבל מה שמצחיק באמת אינו הסיטואציות הכתובות, למרות שהפעם יש בהן הרבה יותר תעוזה וברק קומי. מה שמצחיק באמת הוא היכולת לתרגם סיטואציות אנושיות כלל-עולמיות, טרנס-עדתיות, מגה-אנושיות לרגעים שבהם הצופה, זכר או נקבה, יאמר לעצמו: אני צוחק/ת כי גם אצלי זה ככה, ואם לא אצלי, אז אצל השכנים בקומה 5, ואם לא אצלם אז אצל הבת דודה שלהם - נו, זאתי עם הבעל מהגהינום/הילדה המתבגרת מהשאול/הבן זוג חדל האישים שכרוך אחריה כמו חמוס מוכה ירח.

     

    ומה שמצחיק באמת הוא היכולת לבצע את הרגעים הללו בקאסט מופתי. ליאת הרלב חייבת את ליטוש הברק שלה לסדרה הזאת. יעל שרוני מבצעת במופתיות את סטריאוטיפ הביצ' השתלטנית עם האוזניה התמידית שתקועה לה במקום בו צריך להקשיב. הבנים - מילר, כלפון, ניר לוי - שכללו וליטשו כל אחד את הפרוסה שהוקצתה לו בעוגת הגבריות. אין להם שום בעיה לגדול עם התפקיד ולהתפתח איתו, כך שנירו פתאום בכלל לא אטרקטיבי לזולת, אפילו לא לחברו הטוב שמצוי בפאזה אחרת לגמרי - אבא לילדה שמתעניין יותר בבננה שהיא תאכל מאשר בג'ננה שחברו חוטף מנשים. וכלפון? איכשהו, איצקו פתאום נהיה כמעט דמות טרגית, עם עומק מכמיר לב משלו.

     

    ומה שמצחיק עוד יותר הוא הביחד הזה, ביחד של גברים ששלושתם מרגישים מאוימים, שלושתם מייצרים את הנעבעכיות של הגבר הישראלי הטלוויזיוני במלוא הדרה. אף אחד שם לא בוגר סיירת מובחרת ובכיר בהייטק ורץ מרתון כל יומיים. כולם שורדים, מתקבנים, מתחמנים איש איש כפי יכולתו. כולם עסוקים בלתחזק דימוי גברי שזמנו עבר, רק שהם לא שמעו על כך ולא יודעים מה לעשות במקום זה.

     

    בסצנה המצוינת בה מגלה נירו שהוא לא יכול להסתובב ברחוב עם אשה שגבוהה ממנו בראש, ושהוא צריך נעלי עקב כדי להתמודד עם הבעיה, מתגלה הבעיה במלואה: אף אחד מן השלישייה המצוינת הזו לא יודע מה לעשות עם האשה שאיתו, או לצידו, או נגדו.

      

     

    אני מהמרת שבהמשך העונה, מלחמת המינים תתפוס תאוצה ותהפוך למוטיב מרכזי ומענג של הסדרה: עוד יהיו בה, ככל הנראה, סיטואציות שמתוכן יתבהרו הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין גבר שהוא אב לגבר שהוא מאהב. יהיה מצחיק, יהיה חמוד, ויהיה בעיקר מלוטש, מקצועי, מוזמן היטב ולגמרי מיינסטרים. למקרה שתהיתם, מיינסטרים זו לא קללה.

     

    רגע, ואיפה הביקורת הנושכת-בועטת, תשאלו? ובכן, היתה בפרק הזה בעיה גדולה שמתחילה להיות אופיינית לכל מי שמנסה להצחיק אותנו על המסך.

     אם לא שמתם לב, המזרחי החדש הוא מאפיונר רוסי. הוא מגיע קומפלט עם מבטא, עברית מקולקלת ושני ברנשים שתקנים, מקועקעים, שריריים ומבהילים לצידו. בסיטואציה נוספת בפרק נאמר לאמיר כי הוא "נראה כמו רוסי" מחמת שעטה על עצמו מכנסיים בוהקים, לא הולמים ובלתי גברייםי בעליל. כלומר, שלהיראות כמו רוסי פירושו להתלבש באופן צעקני, חסר טעם ותלוש מן המציאות הישראלית.

     

    עכשיו, תציבו במקום רוסי "מרוקאי", ותראו שיש כאן בעיה של הומור עדתי גזעני. די כבר, באמת די: כל כותביהם המוכשרים של כל המיזמים המצחיקים בעברית, לרבות אדיר מילר ורן שריג שיצרו וכתבו את הסדרה הזאת, מתבקשים לצפות שוב במערכון המופתי של "לול", ובו בני כל העליות אומרים לכל העולים שבאו אחריהם: "אינעל בבור אילי ג'בהום". אם לא נלמד מזה משהו, נישאר תקועים בעבר לא נעים שבו, במקום לצחוק ביחד, מישהו תמיד נעלב - ובצדק הוא נעלב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים