שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שכנים": יורדים נמוך ומגיעים גבוה

    זוג הורים טריים יוצאים למלחמת חורמה בבית האחווה הסטודנטיאלי שמתגורר ממול. התוצאה מלאה בבדיחות קיצוניות ולפעמים מגעילות - אבל בז'אנר הנמוך שאליו הוא משתייך, "שכנים" הוא בהחלט הברקה

    "שכנים" ("Neighbors") הוא יום חג לחובבי הקומדיות הפרועות. אמנם יש לא מעט קומדיות אמריקניות שמכילות עיסוק אובססיבי בנוזלים ובהפרשות גופניות - אבל רובן רחוקות מלהיות מוצלחות. אבל גם בז'אנרים הנחותים ביותר יש הברקות, ו"שכנים" הוא הברקה לא מבוטלת בז'אנר נמוך במיוחד.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :

     

    הסרט מהווה שלב נוסף בהתפתחות קומדיית המבוגר הלא בוגר, שבמרכזה הגיבור ששאיפותיו מוגבלות לקיום בגיל נעורים נצחי. הדמות הראשית מגולמת על-ידי סת' רוגן, השחקן המזוהה ביותר עם קומדיות אלו. אך רוגן בן ה-32 מתחיל להיות קצת מבוגר לתפקידי הצעיר הפוחז. כאן הוא כבר מגלם גבר נשוי, הנע בין החיים המיושבים לבין הכמיהה שלא דעכה להתחרעויות הנעורים.

     

    מאק (רוגן) וקלי (רוז ביירן) ראדנר הם הוריים טריים לתינוקת חמודה, שגרים בפרברים השלווים, בבית שעליו לקחו משכנתא שכילתה את חסכונותיהם. שניהם משתוקקים להוכיח לעצמם שימי המגניבות שלהם עוד לא חלפו לבלי שוב. בתחילת הסרט הם מנסים לצאת באופן ספונטני, יחד עם התינוקת, למסיבה. את הלילה הם מסיימים מעולפים ליד הדלת מבלי שעזבו את ביתם.

     

    השינוי מתחולל כאשר לבית הסמוך נכנסים דיירים חדשים: בית האחווה הסטודנטיאלי דלתא סיי ביתא, המונהג על-ידי טדי (זאק אפרון) וסגנו הנאמן פיט (דייב פרנקו - אחיו הצעיר של ג'יימס). פיט הוא שרירי, שזוף ויפה תואר. יש לו חזון של מופרעות סטודנטיאלית שתשתווה לשיאי ההוללות האגדיים של האחווה. טדי הוא כל מה שמאק היה חולם לחזור להיות, אך האפשרות של מסיבת סטודנטים הנמשכת 24/7 בבית ממול היא הדבר האחרון שמאק, ההורה הטרי, צריך בחייו.

     

    "שכנים". גם הורים דורשים חיים ()
    "שכנים". גם הורים דורשים חיים

    ההתחלה דווקא חיובית. מאק וקלי מוזמנים למסיבה וחווים ליל הוללות מהסוג שלו ייחלו. אבל במסיבה הבאה, מאק מפר את ההבטחה שנתן ומתקשר למשטרה להתלונן על הרעש. טדי, שנעלב מהפרת האמון עד עמקי נשמתו, מוביל סדרה של צעדי תגמול, ומלחמה פורצת בין בית ראדנר לבית דלתא סיי ביתא.

     

    ובמלחמה כמו במלחמה. הכל מותר. הפעולות שיינקטו משני הצדדים מתחילות מהבנאלי (גרימת נזק לרכוש) וממשיכות לטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית וזריעת קונפליקט בין החברים בצד שכנגד. הסרט נע ממהלך למהלך, כשהאינטנסיביות הולכת ומתעצמת, כך שעלילה עצמה הופכת לסוג של מסיבה מתמשכת שיצאה משליטה.

     

    מלבד בדיחות הגועל, וכמה מהן אפקטיביות במיוחד, הסרט נוגע (במודעות עצמית זהירה) במה שמסתתר מתחת לפני השטח. בין אם מדובר באלמנטים הומו-ארוטיים (מרכיב חיוני בסרטים מסוג זה) ביחסים שבין מאק וטדי, ועוד יותר מכך באלו של טדי ופיט, ובין אם בהצגת טקסי ההשפלה של האחווה (לפחות רגע אחד הזכיר לי את "120 ימי סדום" השטני של פאזוליני).

     

    במלחמה כמו במלחמה ()
    במלחמה כמו במלחמה

    זהו סרטו הרביעי של ניקולס סטולר, לאחר שכבר ביים שני סרטים עם ג'ייסון סיגל ("קח את זה כמו גבר" מ-2008 ו"עד החתונה זה יעבור" מ-2012) וסרט עם ג'ונה היל ("Get Him To The Greek"). עבודתו הנוכחית עם רוגן מוכיחה שהוא חבר של כבוד ביקום הקומי של ג'אד אפטאו (מי שגם הפיק את כל סרטיו).

     

    ל"שכנים" יש צמד הורים רוחני: קומדיית הקולג' המכוננת "בית החיות" (1978) ו"שכנים" (1981), קומדיה שבה זוג פרוע מערער את שלוות הזוג הבורגני. בשני הסרטים כיכב הקומיקאי המנוח ג'ון בלושי: בראשון הוא יצר את האבטיפוס ל"בהמת-בית אחוות הסטודנטים" ובשני את הגבר המיושב שמגלה את הכמיהה האנרכיסטית שהיתה חבויה בו.

     

    בהשוואה לשני מודלים אלו, "שכנים" הוא בו זמנית סרט בוטה יותר בהומור שלו, ושמרני יותר במסריו. הוא מביא לידי מיצוי את מה שניתן לעשות בקומדיות עם דירוג R, אך "העזה" זו מתעתעת. היא פורצת לתוך הסרט אך לא מגיעה למקומות המאיימים של שינוי. "בית החיות" מסתיים באקט של אנרכיה מוחלטת ואילו "שכנים" (הנוכחי) בהשבת הסדר. "שכנים" המוקדם מסתיים כשדמותו של בלושי מציתה את הבית של משפחתה ובורחת עם הזוג הפרוע, ואילו בסיומו של "שכנים" הנוכחי הקשר הזוגי רק יוצא מחוזק.

     

    אז אם אנו עוסקים בפנטזיה של העזה פראית בחיים מהוגנים, הרי שהסרט הוא דוגמה מובהקת לכך. אפילו לא צריך לקבל הנגאובר, רק לצחוק במשך 90 דקות ממעלליהם של רוגן ושות'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים