שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "הנסיך הירוק": עלייתו של האביר האפל

    סיפורו של מסעב יוסף, בנו של מנהיג החמאס שהפך למודיע של השב"כ, מוצג כמותחן דוקומנטרי מרתק ב"הנסיך הירוק" של נדב שירמן. חבל שההקשר הפוליטי נותר במחשכים עם הרבה שאלות מורכבות, ללא תשובות

    "הנסיך הירוק" ("The Green Prince") הוא סרט שקשה להישאר אדיש לו. עבודתו התיעודית של נדב שירמן הישראלי, שעלתה בבתי הקולנוע בישראל ותשודר גם בערוץ יס-דוקו בהמשך השנה, מביאה את סיפורו של משת"פ פלסטיני, ששימש משך עשר שנים כמודיע בשירות השב"כ. מה שהפך את הפרשה למעניינת במיוחד היא העובדה שמדובר בלא אחר מאשר בנו של אחד ממנהיגי החמאס.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :

     

    הטריילר של "הנסיך הירוק"

    הטריילר של "הנסיך הירוק"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מסעב יוסף, בנו של השייח' חסן יוסף, מראשי התנועה האסלאמית הקיצונית, נטל חלק בפעילותו הצבאית של הארגון עד שנעצר על ידי הצבא. במהלך שהותו בכלא חל בו, כמסתבר, שינוי אידיאולוגי מקיף. הוא החליט לחצות את הקווים, להיענות להצעת השב"כ ולהפוך לסוכן ישראלי בשטחים. לטענתו, הסיבה לכך נעוצה הייתה בהתוודעותו לאכזריותם ושחיתותם של אנשי החמאס בשטחים, וכן בהיחשפותו להשקפת העולם הנוצרית שבה מצא הטפה לפיוס וחמלה אנושית.

     

    במשך עשר שנים, כאמור, הוא סייע בהסגרתם וחיסולם של מפקדי הארגון, חשף חוליות מחבלים מתאבדים, ומנע פיגועים בתחומי ישראל. בתוך כך מסעב דאג לשמור על חיי אביו, ואף הביא למעצרו כדי שלא יחוסל בידי צה"ל. להשלמת מראית העין הוא גם "ביים", בשיתוף הצבא, את ניסיון חיסולו שלו עצמו. את קורותיו גולל בספר "בן החמאס" שהפך לרב מכר.

     

    מסעב חסן יוסף. "הנסיך הירוק" (צילום: הנס פרום) (צילום: הנס פרום)
    מסעב חסן יוסף. "הנסיך הירוק"(צילום: הנס פרום)

    "הנסיך הירוק", שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון, מביא את הסיפור בתנופה יצירתית ראויה להערכה. זהו מותחן תיעודי המבוסס על ראיונות עם מסעב ועם מפעילו, איש השב"כ לשעבר גונן בן יצחק (שנודע בשם "קפטן לואיי"), שהפך לחברו הקרוב, וכן על שחזורים מבוימים נוסח "איש על חבל" ו"המתחזה". כמוהם, גם זהו סרט המכיר בעובדה שככל שהמציאות מופרכת, כך הסיפור התיעודי מוצלח יותר.

     

    העולם הזה אינו זר לשירמן. סרטו התיעודי הראשון, "מרגל השמפניה" (2007), הביא את סיפורו של וולפגנג לוץ, מרגל ישראלי שפעל במצרים בשנות ה-60. סרטו השני, "חדר חושך" (2013), סיפק ראיון אינטימי עם מאהבתו הגרמניה של הטרוריסט הבינלאומי קרלוס. שניהם הצביעו על משיכתו לסיפורים על חיים כפולים ועולם של צללים מוסריים. "הנסיך הירוק" מבחינה זו הוא חלקה השלישי של טרילוגיה.

     

    אפשר, וראוי, לבקר את סרטו של שירמן ברמה הפוליטית. הנה סיפור על הפלסטיני שכולנו נורא רוצים לאהוב. סיפור שעל פיו הכיבוש אינו אלא מלחמתם של בני אור בבני חושך, ומי שבחירתו להפוך למשת"פ מונעת משיקולים אידיאולוגיים שאמורים להביא, נניח, לאחוות עמים. הבעיה, במילים אחרות, אינה בכיבוש עצמו אלא באלימות הנוראה שהפגינו אסירי החמאס כלפי השטינקרים מביניהם.

     

    מסעב ואביו חסן יוסף - מהתצלום למסך (צילום: הנס פרום) (צילום: הנס פרום)
    מסעב ואביו חסן יוסף - מהתצלום למסך(צילום: הנס פרום)
     

    דומה הדבר למה שנצפה אשתקד בסרט העלילתי "בית לחם", שאף הוא עניינו במודיע צעיר הפועל בשירות השב"כ, וגם בו מתוארת הפוליטיקה הפנים-פלסטינית כברוטלית ומושחתת. גם שם, אגב, מתואר איש השב"כ כדמות אב רחומה ומגוננת - ממש כמו גונן בן יצחק בסרט הזה, שהוא ההיפך הגמור מהדימוי השגור של האלה מהמרתפים.

     

    אבל גם אם בוחרים להתעלם מהבעייתיות הפוליטית של הסרט, נותרים בכל זאת עם התמיהה - למה, בעצם? האמנם ההתפכחות מחמאס והשאיפה לשלום הם אלה שהביאו את "הנסיך הירוק" לבגוד בעמו ולרגל אחר אביו? ומה הסיבה לפנייתו אל הנצרות ולהמרת דתו? ואיך הדברים קשורים להחלטה לשתף פעולה דווקא עם מנגנון של דיכוי וכיבוש?

     

    יש משהו כמעט נאיבי בדרך שבה בוחר שירמן להציג את הדברים - או לפחות לא להקשות על גיבורו בשאלות מיותרות - והתוצאה היא סרט חסר מורכבות פוליטית, מוסרית ופסיכולוגית של ממש. אחרי הכל, קשה להתנגד למי שמגיע למסקנה שהאלימות של הכובש עדיפה על זו של הנכבש.

     

    מה קרה שם במחשכים? "הנסיך הירוק" (צילום: הנס פרום) (צילום: הנס פרום)
    מה קרה שם במחשכים? "הנסיך הירוק"(צילום: הנס פרום)
     

    קל, על כן, להבין מדוע עלייתם אל בימת הסינמטק של מסעב וגונן, בתום הקרנת הסרט שנערכה בצהרי שישי האחרון במסגרת פסטיבל דוקאביב, לוותה במחיאות כפיים סוערות ובקהל שנעמד ממושכות על רגליו. מסעב סיפר כי נודה על ידי משפחתו ערב פרסומו של "בן החמאס", וכי מאז אינו מדבר עם הוריו. השניים דיברו על "מסר של תקווה", על הניסיון "ליצור מציאות חדשה", ועל כוונתם "לעודד דור שלם לחשוב בעצמו ולהילחם למען חירותו". אבל ישנו משהו קל מדי, אפילו מניפולטיבי, באופן שבו הסרט משרטט את גיבוריו כשני אנשים שהחליטו לצאת כנגד המערכת שבתוכה פעלו (בן יצחק נאלץ לעזוב את השב"כ מסיבות שנותרות מעורפלות).

     

    היה משהו מתחמק, בשאלות ועוד יותר מכך בתשובות. המאבק בין שתי דמויות אב, זו הביולוגית וזו הסימבולית, אינו מוצא ביטוי הולם בסרט, וגיבורו על כן הופך לחידה בלתי פתורה. המניעים למעשיו נותרים לא ברורים, וכך גם בחירתו בדרך הנצרות. אין זה מקרה, אולי, שבתשובה לשאלתו של מי מהקהל ענה מסעב, המתגורר היום בארצות הברית: "אני לא יודע אם אתה יודע מי אני כדי להשוות אותי לאחרים". וזו בעייתו העיקרית של הסרט - שגם הוא לא ממש יודע, ולא בדיוק מנסה לענות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: הנס פרום
    גונן בן יצחק ב"הנסיך הירוק"
    צילום: הנס פרום
    לאתר ההטבות
    מומלצים