הקיץ של ההורה: אלי כהן על "הורה 79"
אתם מכירים את הביטוי "הקיץ של אביה", אבל דווקא במאי הסרט שבהשראתו הוא נוצר, לא מודע לסלנג השגור והמוכר. ספק אם סרטו החדש של אלי כהן "הורה 79" יזכה למעמד דומה, אולם משתתפיו - רקדנים שהוסבו לשחקנים - יזכרו אותו לעד: "חוויה שלא היתה כמותה ולא תהיה בעתיד". הערות הבמאי
הבמאי אלי כהן אחראי ללא מעט קלאסיקות קולנוע ישראליות, ובראשן הדרמה "הקיץ של אביה" - סרט ששמו הפך לביטוי שגור בסלנג הישראלי, ומשמעותו אירוע שאליו לא מגיע אף מוזמן. כל זאת בעקבות סצנת מסיבת היום הולדת של גיבורת הסרט. מפתיע לגלות שכהן בן ה-73 לא מודע לביטוי המהדהד והטראומטי "הקיץ של אביה", והדרך שבה עיצב באמצעותו זיכרונות ילדות של רבים כל כך מאיתנו.
"הקיץ של אביה" הוא אולי סרטו הבולט ביותר של כהן, אולם הוא עומד מאחורי הצגות תיאטרון וסרטים בולטים נוספים בנוף המקומי - מהסרט הדוקומנטרי "לעמוד על הרגליים" דרך הלהיט הצה"לי "שתי אצבעות מצידון" ועד "עץ הדומים תפוס" (סרט ההמשך של "הקיץ של אביה"). בימים אלה הוא סוגר מעגל עם סרט קטן ושובב בשם "הורה 79", שבו הוא חוזר לישראל השורשית, ישראל של ריקודי העם.
"הורה 79" מגולל את סיפורה של להקת מחול אגדית, שמבקשת להתאחד - 35 שנה אחרי פירוקה - וזאת לרגל מופע מחווה מרגש בפסטיבל כרמיאל. עם שיער שהאפיר, כמה קילוגרמים שהתווספו למשקל ושרירים תפוסים, חבריה מבקשים לשחזר את קסם הנעורים על רחבת הריקודים. אלא שבמהלך המפגש צצים ועולים אותם מתחים שהיו מנת חלקם בעבר - מתחים רומנטיים, מתחים מיניים, אהבות, שנאות, קנאות.
כהן מספר כי הוא מעולם לא היה רקדן מוכשר במיוחד, אולם הוא מבין דבר מה בבימוי וגם במשחק. עם התקציב הצנוע שעמד לרשותו, הוא נדרש לקבל החלטה: האם ללהק לסרט שחקנים מקצועיים וללמד אותם לרקוד, או רוקדים מנוסים ולהדריך אותם בתחום המשחק. בסופו של דבר בחר באופציה השנייה - ולא רק בגלל ההיבטים התקציביים.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet
- חנה אזולאי הספרי על "אנשים כתומים"
- רפאל נדג'ארי על "מעל הגבעה"
- ארז תדמור וגיא נתיב על "הבן של אלוהים"
- איתן גפני על "בשר תותחים"
- נסים דיין על "מפריח היונים"
- יוסי מדמוני על "מקום בגן עדן"
- יובל אדלר על "בית לחם"
- ארי פולמן על "כנס העתידנים"
"בחרתי באפשות הזאת בעיקר בגלל שלי לא היה מושג ירוק מה מתרחש שם בלהקות ריקודי העם", הוא מודה. "ואכן, התסריט התגבש בעצם תוך כדי עבודה עם הרוקדים - אנשים בעלי מקצועות שונים ומשונים, כמובן מורות, אבל גם עורכי דין, רופאים, קברניט באל על, עובד בנמל אשדוד. אנשים שהרעיון קסם להם - לבוא ולהשתתף בסרט. והם נתנו הכל כדי להגשים את הרעיון הזה".
כדי להרחיב את היריעה ולהעצים את ההתרחשות, כהן החליט לצלם כמה סצנות במהלך פסטיבל המחול בכרמיאל. השחקנים השתרבבו בין רבבות המשתתפים,
ובעזרת המיומנות הדוקומנטרית של כהן עוצבו הסצנות המרהיבות הללו. "לוקחים טרמפ על אירועים המוניים אמיתיים, מצלמים אותם, ושותלים בתוכם את השחקנים שלנו, והם עושים במסגרת הזאת את אשר עליהם לעשות - מתרגזים, מתאהבים, צועקים, בוכים", הוא אומר, "זה בא לידי ביטוי במיוחד בכרמיאל, עשרות אלפי אנשים מגיעים לשם. חלק ניכר מהם מצאו בלי ידיעתם את עצמם ניצבים בסרט".
כהן מדווח כי במהלך הצילומים התגבשה בעצם מעין להקת ריקודים יש מאין, וזו תמשיך להתקיים בזיכרונות של כל אחד מהחברים - השחקנים, הצוות הטכני והבמאי עצמו. "צילומי הסרט הסתיימו, וחברי הלהקה - כל אחד חזר למקומו - אבל אני יודע שכל אחד נושא איתו חוויה שעבר, שלא היתה כמותה בחייו וספק אם תהיה בעתיד", הוא אומר.
