שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "תפקוד גבוה": אוטיזם, עולם ומלואו

    דנה דימנט, אמא לילדה אוטיסטית, מקלפת בסרטה "תפקוד גבוה" (ערוץ 8) את הדימויים השגורים של החיים על הספקטרום האוטיסטי וחושפת מציאות מורכבת, מאתגרת ומרגשת, שאולי תגרום לצופים ללמוד עוד על הנושא

    החיים זה לא "פלפלים צהובים". החיים במחיצת אנשים עם אוטיזם מורכבים, מאתגרים, עשירים, מתסכלים, מפחידים ועצובים פי כמה מכל דרמה טלוויזיונית, וסרטה המצוין של דנה דימנט "תפקוד גבוה" מתחיל לקלף את את העטיפות הנוחות-לעיכול מעל הדימויים הציבוריים השגורים של הספקטרום האוטיסטי, ומותיר את צופיו גם דומעים וגם שואלים שאלות, גם רוצים לחבק את האנשים שהתרוצצו על המסך וגם רוצים להיאבק יחד איתם. בעיקר - וזו חשיבותו כסרט דוקומנטרי - הוא יעורר כמה מצופיו ללמוד עוד. וזה לעולם לא מזיק כשאנחנו מדברים על הספקטרום האוטיסטי, או בכלל על ה"אחר".

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "70 מיליון סיבות לעושר": הימור מוצלח

    "כביש 90": תיעוד מופתי של סוף העולם

    "מד מן" סוגרת עונה: צעד קטן לאדם, ריקוד גדול לסדרה

     

    תמרה היא ילדה רבת חן ואינטליגנטית שאובחנה ונמצאה שוכנת על הספקטרום. מדי פעם היא מנפנפת בידיה בהתרגשות חסרת פשר (עבור הצופה), כאילו רצתה לנסוק ולהתעופף מכאן למקום טוב יותר שבו מבינים ומכילים ילדים "מוזרים" בלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי להציע להם, כברירת מחדל, דחייה חברתית מוחלטת.

     

    אמא שלה, יוצרת הסרט דנה דימנט, עמלה ביחד עם אביה ארסני קשות - כפי שכל ההורים לילדים על הספקטרום עמלים בשנים הראשונות לחייהם, ובעצם גם אחר כך - כדי לאפשר לה לתפקד קצת יותר בקלות בעולם שעבורה, עבור מבנה המוח שלה, הוא ביזארי ומפחיד לא פחות מכפי שהעולמות האוטיסטיים מפחידים אנשים "רגילים". העמל הזה אינו מאיין את האוטיזם. ברגע קשה אחד בסרט דימנט פורצת בבכי בלשכתו של ח"כ אילן גילאון, כשהיא מתקשה להסביר לו מדוע היא מתנגדת כל כך ל"חוק האוטיסטים" שעלול, אם יתקבל, להציב בפני ילדתה אפשרות אחת לחיים בוגרים: הוסטל נעים עם סורגים, עבודה מוכתבת מלמעלה, שום סיכוי לחיים אמיתיים של כבוד וערך.

     

    מתוך הסרט. יגרום לכם ללמוד ()
    מתוך הסרט. יגרום לכם ללמוד

    אבל הצופה כבר מבין, וזו מעלתו הגדולה של הסרט, כי דימנט לא מסתפקת באישי-רגשי-קחו טישו, למרות שהחיים במחיצת ילד על הספקטרום מספקים די והותר הזדמנויות דרמטיות שכאלה. דימנט יוצאת למסע לגילוי גווני הקשת האוטיסטית, ומה שהיא מגלה הוא - עבור רוב הצופים השבויים בדימויים שגורים - עולם פלאי: אנשים בוגרים על הספקטרום שקוראים לאחרים "נוירוטיפיקליים", כלומר, כאלה שמבנה המוח שלהם טיפוסי ולא מעניין כשל האוטיסטים. ילדים אמפתיים ורבי דמיון, משתפי פעולה ומתקשרים לעילא. מבוגרים מכל העולם שמתכנסים אחת לשנה להיפגש אלה עם אלה ולהתעדכן בחידושים בתחומים הנוגעים לחייהם, ונושאים תגיות שמבהירות אם קל להם לפתוח בשיחה, אם הם מעוניינים בה או לא, אם מותר להציע להם מגע של חיבוק או שהמגע לא מיטיב עימם.

     

    לפתע מתבקשת המחשבה, שאם לכולנו היו תגיות כאלה ולכולנו היה יחס של כבוד לתגיות כאלה, החיים היו מעט יותר קלים. אבל זו מחשבה אגואיסטית, ודימנט לא מאפשרת לנו לשקוע בעצמנו כשהיא ממשיכה ומגלה לנו עוד: אוטיסטים בוגרים עם משפחות שנאבקים על ההכרה בשונות המנטלית שלהם, שאינה הפרעה או מחלה אלא פשוט כך: שונות, ומכוחו של עקרון השוויון דורשים זכויות שוות.

     

    אחד-אחד מגיעים אל המסך אנשים מרשימים ומעוררי כבוד כמו חן גרשוני ורונן גיל, אוטיסטים מבוגרים שפועלים ליידוע הציבור לאופן בו מתעמרת בהם החברה הנוירוטיפיקלית, וגם אם דימנט לא מתווכחת עימם ולא מספרת להם שאי אפשר לחלק את העולם ככה, כי מלבד האוטיסטים יש עוד קבוצות אנשים עם מבנה מוח "שונה", עדיין חייבים להאזין להם כדי להבין - בעיקר - עד כמה איננו יודעים.

     

    תוך כדי המסע המרתק הזה, שנע בין הצער האמהי העמוק על כך שכבר אי אפשר לתווך לילדה את העולם והוא עדיין לא מאורגן נכון עבורה, לבין האקטיביזם שדימנט נוטלת על עצמה יחד עם רויטל לן כהן והקואליציה של ההורים לילדים עם מוגבלויות, דימנט מגלה כי יתכן מאוד וגם היא היתה צריכה להיות מאובחנת בילדותה על הספקטרום: היא נזכרת בילדות שבה התחפרה בקריאה, לא היו לה חברות והמצוקות שידעה נותרו ללא כל מענה. אפשר לשער שאלפים-אלפים של ילדים כאלה היו למבוגרים שחיים על הספקטרום וכלל אינם יודעים זאת, וחייהם - בלשון המעטה - מאוד לא פשוטים.

     

    בין בדיחות על סמול טוק של אוטיסטים (שתיקה מוחלטת) לבין טיול במדבר בו תמרה חווה מצוקה קשה כשאין כוכבים נופלים למרות שהבטיחו לה שיהיו כאלה (לעולם אל תבטיחו לילד אוטיסט, או לילד בכלל, דברים שלא יתקיימו), דימנט הופכת בסרט הזה בעצמה לאקטיביסטית. המלחמה היא נגד החוק ששר האוצר מאוהב בו, שלכאורה מקנה לאוטיסטים סל של זכויות חברתיות במימון מלא של המדינה ומשחרר את הוריהם מן הדאגה, מה יהיה איתם בבגרותם. אלא שזהו חוק שקידמה אלו"ט, ואלו"ט כלל לא חשבה שיש לשאול את האנשים על הספקטרום האוטיסטי מה הם רוצים ומה הם צריכים.

     

    מיטיב להסביר זאת אלעד, בנה האוטיסט של רויטל לן-כהן: הוא בכלל רוצה להיות מדען. ואם יגידו לו לעבוד במפעל לייצור משהו, כשאין גבולות לדמיון שלו, הוא יהיה מתוסכל וגם עלול לפגוע בייצור. דווקא כאן מתבקשת הרחבה מתודית שלא נעשתה בסרט: החוק המוצע הוא בכייה לדורות, מפני שלמעשה הוא נועל את האוטיסטים במעונות מאובטחים הרחק מן המרקם האנושי ההטרוגני הקרוי "קהילה", דוקא במסווה של "טיפול בקהילה".

     

    כשכיביתי את הטלוויזיה מצאתי את עצמי ממשיכה לבהות במסך השחור ומייחלת לעוד סרט בנושא, הפעם מתוך נקודות מבט של אוטיסטים בוגרים, שיבהיר מדוע החוק הזה הוא גזר דין לאנשים חפים מפשע: ערוץ 8, אחרי היצירה המצויינת של דנה דימנט, אנא הרימו את הכפפה.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים