שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "יכולתי להישאר למטה אבל הגעתי עד לפסגה"
    למרות הפציעה היא לא ויתרה לעצמה, נעזרה בחברותיה למסע וגילתה שהיא לא צריכה להשתמש בציניות כדי ליהנות - שיחה על כוס קפה עם שרית ישי לוי, סופרת, עיתונאית ובוגרת מסע מאגמה צ'אלנג'

    "הרגע שבו טיפסנו על הר געש, היה בשבילי הרגע בו התעליתי על עצמי. באתי למסע עם רגל פצועה, אבל לא ויתרתי. יכולתי להישאר למטה אבל הגעתי עד לפסגה", מספרת הסופרת והעיתונאית שרית ישי לוי על הרגע המיוחד שלה במסע מאגמה צ'אלנג' אליו יצאה.

     

    "לאורך כל הדרך הבנות ליוו אותי, לאורך כל הדרך הייתה מישהי שעודדה ותמכה וזה היה פשוט מדהים. הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת על אף הפציעה. הקטע החברי, האנושי, כל כך משמעותי אצל הבנות. אני זוכרת את איילת יורדת איתי את כל הירידה למטה. זה היה מרומם נפש. מהרגעים הגדולים של המסע. אני יכולה לומר שזה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי: להתגבר על קושי ולגלות כזאת אנושיות אצל אנשים אחרים".

     

     

    מה הפך את המסע הזה לכל כך מיוחד לדעתך?

    התרגשתי מההשקעה העצומה בנו, מהצוות הנפלא שהוביל את המסע, מהאוכל המעולה ומהארגון המוקפד. שמחתי שמישהו פה מבין שלא צריך לנהוג שעות ארוכות אלא גם ליהנות מהדרך: לעצור, לנשום, לנוח. להיות רגע ולהסתכל על הנוף.

     

    התנאים במסע כזה הם לא תמיד פשוטים, אבל הרגשתי שגם כשהתנאים קשים, הם לא קשים. גם כשישנים בתוך בוץ או כשיורד גשם, ולפעמים זה קורה במסעות שטח- את מרגישה שאכפת ממך, שרגישים לצרכים שלך, שיש שם המון אהבה ואכפתיות. יותר מזה, במהלך כל המסע יש תחושה של איזה גאוות יחידה. הבנות מרגישות נורא מיוחדות, שייכות. את רוצה להיות חלק מהדבר הזה, את רוצה שוב לנסוע ושוב להיות עם הבנות ולהפוך את זה לא רק לחוויה של פעם בחיים, אלא לדרך חיים.

     

    גם כשהתנאים קשים יש מי שדואג לך (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    גם כשהתנאים קשים יש מי שדואג לך(צילום: איה בן עזרי)

     

    מה גילית על עצמך במסע?

    הדבר הכי מדהים שגיליתי על עצמי זה שיש לי חוש הומור. בחיי. אנשים התחילו להגיד לי שאני מצחיקה. בחיים לא אמרו לי את זה קודם אבל במסע יכולתי לצחוק על עצמי ועל הבנות. בדרך כלל אני אדם ציני. מאוד. ופה הסרתי את הציניות בכלל, אני אדם הרבה פחות ציני היום. גם בזכות המסע, גם בגלל הספר וגם בגלל שאני הולכת להיות סבתא.

     

    אז איך זה להיות סופרת של רב מכר?

    מאוד מרגש ומאוד מפתיע. בעיקר בגלל שלא ציפיתי. חשבתי שכתבתי ספר טוב אבל לא ידעתי אם אנשים

    יאהבו או יעריכו אותו. במשך שש השנים בהן כתבתי את הספר, הייתי עוברת בחנויות ספרים, מסתכלת על עשרות הספרים שנמצאים על המדפים (חלקם ספרים שנכתבו על ידי חברים ועמיתים שלי) וחושבת לעצמי: כל כך הרבה ספרים, למה ששלי יצליח?

     

    התגובה הראשונה שקיבלתי מרוני מההוצאה היתה שלדעתה זה אחד הספרים הכי טובים שהגיעו להוצאה. חשבתי שהיא לא מתכוונת אלי, אבל תוך שבוע הספר נכנס לרשימת רבי המכר ונשאר שם כבר כמעט שנה.

     

    התרגלת כבר?

    עדיין לא. מזמינים אותי להרצאות, אנשים באים בהמונים, מבקשים חתימות ואומרים מילים חמות. אני מקבלת אין- ספור הודעות ומכתבים של אנשים שמתרגשים מהספר ואני פשוט over whelmed - אין לזה ביטוי טוב בעברית. אני מתרגשת כל הזמן.

     

    הספר שלך עוסק בנשים, זה מקרי?

    זה באמת ספר נורא נשי. תמיד עשתי דברים שמוגדרים כפמיניסטים אבל לא שמתי את עצמי ככזו. כשילדתי את מיה מחוץ לנישואין בגיל 22 וחשבתי שלא צריך להתחתן עם אבא שלה זה היה נועז אבל לי זה נראה טבעי. כעיתונאית, כשסיקרתי מלחמות או ערכתי ראיון בלעדי וראשון עם יאסר ערפאת לא הרגשתי שאני פמיניסטית או פורצת דרך בתחום הנשיות. פשוט עשיתי מה שרציתי וחשבתי שנכון לעשות והנשיות בספר באה בדיוק המקום הזה. זה מקום טבעי ואמיתי שלי.

     

    להיות חלק מהמסע כל הזמן (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    להיות חלק מהמסע כל הזמן(צילום: איה בן עזרי)

     

    מי הנשים שהיו מקור להשראה בספר?

    זה לא ספר אוטוביוגרפי אבל הנשים בחיי מאוד נוכחות בו: סבתא שלי, אמא שלי ואחיותה.

     

    נשים לא פשוטות...על פי הספר

    את אמרת.

     

    מסע שטח כמסג' לנשמה

    בזמן כתיבת הספר השתתפת במאגמה צ'אלנג' - המסע השפיע עלייך? על הכתיבה?

    בימי המסע לא כתבתי כלום. הייתי נורא בתוך המסע והייתי פשוט מאושרת מכל רגע. זה היה בשבילי כמו מסג' לנשמה שניתק אותי לגמרי מהקריירה, מהכתיבה. סיפרתי לחברות בג'יפ על הספר וגם זה לא יותר מדי. פשוט לקחתי פסק זמן.

     

    למה בכלל יצאת למסע?

    את לא מבינה כמה הייתי צריכה את המסע הזה. הייתי פשוט צריכה להתנתק מהחיים וזה באמת מה שקורה במסע: במשך עשרה ימים את מסירה דאגה מלבך. מתנתקת לגמרי, מהמשפחה, מהילדים, מהקריירה. היינו ארבע נשים בצוות והייתה בינינו הכלה והבנה מלאה.

     

    לא הרגשת רחוקה, כעיתונאית, שמסתכלת מהצד?

    ממש לא הייתי מהצד. הייתי משתתפת לכל דבר ובסוף גם כתבתי כתבה. חוויתי חוויה מדהימה והייתי אני הכי אמיתי שיש עם החברות שלי והצוות שלי.

     

    ספרי קצת על הצוות שלך?

    הייתי בצוות עם דליה מנטבר שהיא גם המורה שלי לפילאטיס וגם חברה. יחד איתנו היו האחיות ענת ומירי. האמת היא שבעניין הצוות היו לי שני חששות: הראשון היה להיות עם שתי אחיות בצוות. זה יכול להיות מאוד טעון (אפרופו הספר, לכי תדעי מה היחסים ביניהן) וחשש השני היה לבוא עם חברה כל כך טובה כמו דליה מנטבר. מה יהיה אם לא נסתדר בג'יפ? או במסע? אני לא אוכל לעשות יותר פילאטיס! אבל שני הדברים התבדו לחלוטין. הסתדרתי מעולה עם דליה ונעשינו חברות עוד יותר טובות. מירי וענת התגלו כנשים לתפארת מדינת ישראל, גדולות מהחיים! יש ביניהן יחסים מדהימים שלא ראיתי כמוהם ואני הרווחתי אותן כחברות. בכלל, הכרתי במסע הזה לא מעט נשים שונות ממני. שונות ומדהימות. ובעיני זה חלק מהעניין של מאגמה צ'אלנג.

     

    בג'יפ עם החברות (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    בג'יפ עם החברות(צילום: איה בן עזרי)

     

    צילמת הרבה?

    לא צילמתי הרבה אבל כשאני מסתכלת על התמונות שלי מהמסע ברור לגמרי שבכל התמונות אני מאושרת. אלו היו עשרה ימים של אושר אדיר. וזה המקום הנכון בשביל בן אדם להיות בו.

     


    פורסם לראשונה 07/06/2014 09:37

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איה בן עזרי
    יוצאות לשטח
    צילום: איה בן עזרי
    צילום: סמדר יגר
    שרית ישי לוי
    צילום: סמדר יגר
    מומלצים