שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תנוחו: למה עורכי דין משתמשים בלשון חז"ל?

    מה מקור המילה "מקרקעין"? מה רע בסתם "קרקע"? כך השתרשו ביטויים ארמיים ושיבושי עברית, והביאו להשתלטות חז"ל על השפה המשפטית

    אוי, כמה שרציתי לעשות את התואר השני שלי בחוג ללשון עברית. כולם תהו למה אני לא נרשמת לפקולטה למשפטים, המשך טבעי לתואר הראשון ומקום הגיוני ביותר לכתוב בו תזה על לשון המשפט, אבל אני, אלוהים יודע למה, דמיינתי את עצמי כותבת את התזה מתוך החוג ללשון דווקא. אלא בסוף השנה הראשונה, כשחבריי ללימודים ניהלו דיונים ערים בסוגיות מרתקות כגון "היקרויות של סמיכות מפורקת" או "צורות בינוני קמוצות בגזרת ל"י" – אני מצאתי את עצמי בפקולטה למשפטים, מנהלת דיון ער עם המזכירה על מספר הקורסים שבו יסכימו להכיר לי כשאחליף חוג (הכירו בשניים, כפרה עליהם).

     

    פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

     

    ובכל זאת, בין חטף קמץ לחולם חסר מצאתי בחוג הזה – נוסף על מרצים מצוינים וכמה חברים נהדרים - גם כמה קורסים שעניינו אותי. אחד מהם עסק בלשון חז"ל, שהשפיעה במידה רבה על לשון המשפט.

     

    מהי לשון חז"ל? האם היא למעשה שיבוש מושרש של השפה העברית? ואיך השתלטו מילים משונות כמו "מקרקעין" על שפת עורכי הדין, השופטים והמערכת כולה?

     

    לבלוג "משפט פשוט" של עו"ד דנה פאר - לחצו כאן

     

    כור ההיתוך של העברית

    כנגד ארבעה רובדי שפה דיברה ההיסטוריה של העברית: רובד לשון המקרא (שכולנו פגשנו בשיעורי תנ"ך), רובד לשון חז"ל (שאנו נתקלים בו מדי שנה בהגדה של פסח), רובד לשון ימי הביניים (תקופה בת כ-1,700 שנה שבה כמעט לא דיברו עברית, רק קראו וכתבו בה), ולבסוף – העברית של העת החדשה.

     

    לכל רובד יש מאפיינים שמייחדים אותו מהשאר. פעלים שלפניהם האות וי"ו, למשל ("ויאמר אברהם", "ויישא את עיניו") מאפיינים את לשון המקרא; מילים מודרניות כמו "גלידה" ו"אופניים", לעומת זאת, שייכות באופן מובהק לעברית החדשה. עם זאת, היות שהעברית היא שפה אחת, כל רובד נבנה על גבי הרבדים שקדמו לו – והעברית החדשה היא למעשה סינתזה של כולם.

     

    אליעזר בן יהודה, מחייה הלשון העברית, לא פעל בחלל ריק. על רקע התעוררות הציונות של תקופתו החלו סופרים יהודים לכתוב יצירות חילוניות בעברית, ששימשה עד אז בעיקר שפת קודש. בהתחלה רובם השתמשו רק בלשון המקרא, שייצגה בעיניהם את העברית הטהורה והתקנית. את לשון חז"ל, שבה ראו לשון בעייתית שעיוותה ושיבשה את הלשון המקראית, וכן את לשון ימי הביניים, הם החרימו בבוז.

     

    אלא שאוצר המילים המוגבל יחסית של המקרא והתחביר הקשה לאימוץ עשו את שלהם, וחלק מהכותבים – למשל חיים נחמן ביאליק וש"י עגנון – החלו להשתמש בלשון חז"ל בכתיבתם. הגדיל לעשות מנדלי מוכר ספרים, ששילב בכתיבתו את כל רובדי העברית, כולל הספרות הרבנית והחסידית, ויצר מהם "לשון היתוך" אחת.

     

    אז מהי, בעצם, לשון חז"ל?

    לשון חז"ל (שנקראת גם "לשון חכמים") התפתחה ככל הנראה באופן טבעי מתוך לשון המקרא. נוסף על כך היא הושפעה רבות מהשפה השמית הקדומה ארמית, שבאותה תקופה הייתה שפה בינלאומית פופולרית. רוב החוקרים מסכימים שבתקופת בית שני כבר הייתה לשון חז"ל לשון מדוברת בפי העם, והמשיכה להיות כזו גם במשך מאות שנים אחריו. בלשון הזאת, שאגב, דומה לעברית בת ימינו הרבה יותר מלשון המקרא, השתמשו גם המלומדים בבתי המדרש כדי ליצור את התורה שבעל-פה – מכלול של פירושים והלכות לתורה שבכתב.

     

    עקרונית, באותה תקופה היה מקובל על הכול שאת התורה שבעל-פה אסור להעלות על הכתב ("דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", מסכת גיטין ס', ע"ב). אולם לאחר מרד בר-כוכבא, שכמעט הביא להכחדת היישוב היהודי בארץ ולעלייה משמעותית בשימוש בארמית כשפת הדיבור של העם, הוחלט בכל זאת לכתוב את עיקרי הדברים, כדי לוודא שיישמרו עבור הדורות הבאים. באופן הזה נוצרו המשנה, התוספתא, המדרשים והתלמודים.

    אילוסטרציה (צילום: index open) (צילום: index open)
    אילוסטרציה(צילום: index open)

    העובדה שהמקורות הללו נמנים עם מקורותיו המרכזיים של המשפט העברי (לדוגמה, סדר נזיקין במשנה עוסק במגוון עניינים משפטיים כגון תשלומי נזקים, דיני הלוואה בריבית וכו') היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שלשון המשפט העכשווית שלנו אימצה בטבעיות ובהתלהבות מאפיינים מסוימים מתוך לשון חז"ל – מאפיינים שאינם נפוצים כמעט באף תחום אחר של העברית בת ימינו. סיבה אפשרית נוספת היא שלשון חז"ל משמשת כיום גם ל"קישוט" הטקסט המשפטי – בדומה לשימוש הנרחב בלטינית באנגלית המשפטית.

     

    אם כן, אילו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל ניתן למצוא בלשון המשפט שלנו? הנה כמה דוגמאות:

     

    מה זה לעזאזל מקרקעין?

    בלשון חז"ל, כל מילה שהסתיימה במ"ם ניתן היה לסיים גם בנו"ן – ולהיפך. כולם מכירים את גירושים וגירושין, כמו גם נישואים ונישואין, אבל במשנה ובתלמודים אפשר למצוא גם את "אדן" במקום "אדם", "שלון" במקום "שלום" ועוד. בשפה המשפטית החילופים (או "חילופין") הללו נפוצים ביותר: חוק המקרקעין, פקודת הנזיקין, דיני עונשין, הטעיה ביודעין, תימוכין לטענה וכו'.

     

    למה זה קרה? השערה אחת היא שמדובר בהשפעת הארמית, שסיומת הריבוי הרגילה שלה היא "ין". השערה אחרת היא שבאותה התקופה ההגייה של המ"ם והנו"ן השתנתה, ובסופי מילים שתיהן נשמעו בערך כמו הנו"ן המאונפפת של הצרפתים (שמעתם פעם צרפתי אומר "בונז'ור"? אז ככה). מכיוון שהגייתן הייתה זהה, הכותבים התבלבלו, או שפשוט לא הקפידו לאיית אותן כמו במקרא (כפי שרבים בימינו מתבלבלים למשל בין "אִם" ל"עִם").

     

    ערעורו נתקבל

    לשבעת הבניינים בשפה העברית נוסף בתקופת חז"ל בניין נוסף: נתפעל, שהיווה מעין עירוב משמעויות של הבניינים נפעל (נפקד, נכנס) והתפעל (התפקד, התכנס). מבלי להיכנס לעומק ההסבר על המשמעות החדשה שנוצרה, אפשר לומר שעקרונית מדובר במשמעות שהיא יותר סבילה מפעילה (אם "השתנה" = עשה שינוי, אזי "נשתנה" = נעשה בו שינוי).

     

    הבניין המשונה הזה, שרובנו נתקלים בו כמעט אך ורק בסדר פסח ("מה נשתנה הלילה הזה") מככב כיום בכתיבה המשפטית, בעיקר בפסקי דין: "במקום שבו לא נתגלה הנזק ביום שאירע"; "התביעה נתבררה לפני השופטת"; "התובע נתמנה לדירקטור בבנק", וכמובן, איך אפשר בלי הנוסח הוותיק שכל עורך דין מכיר מתעודת ההסמכה שלו: "וזאת לתעודה כי פלוני נתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין".

     

    אדוני השופט, היא יושנת

    "חיטיתי את הפצע ביוד", "קיניתי בו על המרצדס החדשה", "היא יושנת עד הצהריים" – שגיאות לשון כאלה, ועוד רבות אחרות, נוצרות בגלל תופעה בשם היקש (אנלוגיה) להטיות של שורשים אחרים. אנחנו רגילים לומר "היא כותבת", ומכאן קצרה הדרך לעשות אנלוגיה ולהניח שגם יש לומר ש"היא יושנת".

     

    במקרה של "חיטיתי" ו"קיניתי" אנחנו עושים אנלוגיה בין שורשים שמסתיימים באות ה"א (צפ"ה, גל"ה) לאלו שמסתיימים באל"ף. למה זה קורה? כי אל"ף וה"א בסוף מילה נשמעות לנו באוזן בדיוק אותו דבר, ולכן, כפי שאנו רגילים לומר "ציפיתי" ו"גיליתי", יישמע לנו טבעי מאוד לומר "קיניתי" ו"חיטיתי".

     

    אם אומר לכם שאי שם בעתיד הרחוק עורכי דין יכתבו משפטים בסגנון "מיליתי את בקשת מרשי", ולא רק שזה לא ייחשב לטעות, למעשה זה ייחשב לשפה גבוהה ומליצית במיוחד, בטח תחשבו שהשתגעתי. אבל זה למעשה די דומה (אם לא זהה) למה שעשו חכמינו זכרם לברכה כשהם – כן, כן – התבלבלו, ובהשפעת האנלוגיות יצרו מילים כמו "מצינו" במקום "מצאנו".

    אילוסטרציה (צילום: index open) (צילום: index open)
    אילוסטרציה(צילום: index open)

    דוגמאות נוספות אינן חסרות: "בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן פסק דין" במקום "לתת". כפי ששם הפועל של "אגמור" הוא "לגמור", שם הפועל של "אתן" הפך בלשון חז"ל ל"ליתן". תהליך זהה קרה גם ב"הזכות לישב בדין" (במקום "לשבת"). כל אלה, ועוד מגוון שיבושי לשון שיקצר הפוסט הזה מלפרט, נחשבים בעברית בת ימינו לפעלים תקינים לחלוטין ואף מליציים במיוחד.

     

    זו או זאת? אלו או אלה?

    בהרצאות ובסדנאות הכתיבה שאני מעבירה תמיד שואלים אותי מה ההבדל בין אלו לאלה, בין זו לזאת, בין אינני לאיני וכדומה. התופעות הללו אמנם אינן מיוחדות ללשון המשפט, אבל בכל זאת שווה לומר עליהן משהו.

     

    ובכן, התשובה היא שאין שום הבדל. לפחות לא במשמעות. ההבדל היחיד הוא שכל אחת מהמילים בכל צמד שייכת לרובד לשוני אחר: "זאת", "אלה" ו"איני" הן מקראיות, ואילו "זו", "אלו" ו"אינני" נוצרו רק בהמשך, בלשון חז"ל. כך גם לגבי אנחנו (מקרא) ואנו (חז"ל); איך (מקרא) וכיצד (חז"ל); פה (מקרא) וכאן (חז"ל).

     

    לפעמים, כשאני חושבת על התופעות הלשוניות המעניינות האלה (או האלו), אני תוהה אם אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסות להמשיך בחוג ללשון עברית. אלא שאז אני נזכרת בפרדיקטים דו-מקומיים, בעיצורים מכתשיים-סותמים ובדיפתונגים שמתקיימת בהם אסימילציה מלאה – ומבינה, מעל לכל ספק סביר, שכבר הייתי מעדיפה לשנן בעל פה את כל תקנות פסיקת ריבית והצמדה.

     

    בקיצור, כנראה אין ברירה. את התזה שלי איאלץ לבסס על מאמרים משפטיים ופסקי דין, ואת האהבה לשפה העברית להותיר לפוסטים חופרים בבלוג.

     

    • עו"ד דנה פאר היא מרצה לכתיבה משפטית וכתיבה אקדמית בצוות בהובלתה של עו"ד מיכל אהרוני במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אילוסטרציה
    צילום: shutterstock
    צילום: אסף שגיא
    עו"ד דנה פאר
    צילום: אסף שגיא
    מומלצים