שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חגיגות ההידירלז שבטורקיה: ביקור בכפרי העלווים
    רחוק מהעין, במקום נידח בלב הרי הטאורוס, מידן וישינסקי הכיר אנשים מדהימים שהזמינו אותו לביתם ולטקסי הדתי המסתוריים של עדתם. ביקור בכפרי העלווים במזרח טורקיה

    המסע הזה נפתח בשיר יפהפה, הנקרא אדרלזי (Ederlezi) מתוך סרטו של אמיר קוסטריצה "שעת הצוענים", שתפס את תשומת לבי כבר לפני שנים רבות. השיר מלווה צילומים יפהפיים של טקסי הצוענים על הנהר והוא נחרת בזיכרוני למרות שלא הבנתי אף מילה ממילותיו שבשפת הרומה, שפת הצוענים.

     

    עוד טיולים  בערוץ התיירות: 

     

     

    רחוק מהעין, במקום נידח בלב הרי הטאורוס, הכרתי אנשים מדהימים שהזמינו אותי לביתם והרשו לי לצפות בטקסים הדתיים המיוחדים של עדתם - העלווים של טורקיה (Aleviler).

     

    כעבור שנים, כשיצאתי מגבולות ארצנו והתחלתי לטייל ברחבי המזרח התיכון והבלקן, גיליתי להפתעתי שיש לנעימה הזכורה לטוב עשרות גרסאות בשפות שונות: טורקית, יוונית ואפילו ברוסית. נודע לי שזוהי בעצם נעימה עתיקת יומין, שיר עממי בעל שורשים היסטוריים שמתאר את השמחה על בוא האביב. השיר הופץ כנראה במהלך התקופה העות'מאנית כחג עממי חוצה דתות ושפות: "אדרלזי" (Ederlezi) בבלקן, "הידירלז" (Hıdırellez) שבטורקיה.

     

    שלא במפתיע, החגיגות קשורות גם ליום חגו של ג'ורג' הקדוש (שאביו, על פי מסורות מקומיות, נולד וגדל בקפדוקיה) ותכונותיו מתגלמות לעתים באל-ח'דר ("הירוק") המוסלמי וגם באליהו הנביא. בקצרה, יש כאן הרבה שמות לאותו חג אביב קדום, שנחגג גם בימים אלו ברחבי טורקיה והבלקן.

     

    כך מצאתי את עצמי ביום אביב אחד עולה על האוטובוס מהעיר אנטליה ונוסע לכפר המרוחק טקקוי שבהרי הטאורוס (Tekkeköy - בטורקית Tekke משמעותו אכסנייה או בית של דרווישים). שם, לפי מה ששמעתי, מתגוררים עלווים רבים שהתעתדו בעוד יומיים לחגוג את בוא האביב בפסטיבל גדול.

     

     (צילום: מידן וישינסקי) (צילום: מידן וישינסקי)

    טקקוי (צילום: מידן וישינסקי) (צילום: מידן וישינסקי)
    טקקוי(צילום: מידן וישינסקי)

    לא הרבה אנשים שמעו על דת העלווים מחוץ לטורקיה. לרוב מתבלבלים בינם לבין העלאווים של סוריה. אך על אף שישנם מספר קווי דמיון - שניהם מוגדרים על דרך השלילה על פי הרוב המוסלמי-סוני כהולכים אחרי הח'ליף עלי, שנתפס עליהם כנביא ולפיכך כופרים באסלאם – מדובר למעשה בקהילות שונות לחלוטין. אפילו בינן לבין עצמן יש עירובים שונים של האיסלאם השיעי, עם מיסטיקה איסלאמית לא-אורתודוכסית (סופיזם) ומסורות קדומות יותר שלקוחות מהנצרות ומדתות המזרח הקדומות.

     

    בטורקיה למשל, יש קהילה גדולה מאוד של עלווים-בקטאשים – המאמינים בקדושתו ודרכו של האג'י-בקטאש (Hacı bektaş i veli) שחי ולימד באזור קפדוקיה במאה ה- 13 והיה מורה רוחני מפורסם ומייסד אחד הפלגים הסופיים החשובים באנטוליה.

     

    קבוצות העלווים השונות מהוות מיעוט בן יותר מ-12 מליון אנשים בתוך טורקיה. הם גרים בעיקר בכפרים באזורים הרריים נידחים, שאליהם לא הגיעו זרועות הממשל בתקופה העות'מנית וכך התאפשר להם חופש דת מסויים. למעשה, המציל הגדול של העלווים מרדיפות דת היה מוסטפא כמאל אתאטורק, מייסד טורקיה המודרנית שהפך את המדינה לרפובליקה חילונית. הוא שינה את היחס העוין כלפיהם ועזר לשלבם באופן הדרגתי בחברה הטורקית כאזרחים שווים. עד היום מעריצים העלווים את אתאטורק ומעמדו הגבוה בא לידי ביטוי בכך שתמונותיו מופיעות אפילו בטקסיהם הדתיים..

     

     (צילום: מידן וישינסקי) (צילום: מידן וישינסקי)
    (צילום: מידן וישינסקי)

     

    במהלך נסיעת האוטובוס התרועעתי מעט עם הנוסעים והם שמחו לשמוע שיאבאנג'י (זר בטורקית) כמוני מתעניין בחג הידירלז ובדת שלהם. פאטמה, אישה מבוגרת ונחמדה, הזמינה אותי להתארח בביתה, והסכמתי בשמחה.

     

    הכפר טקקוי נמצא בעמק רחב וירוק. הרים גבוהים תוחמים אותו מכל עבר ותושבי הכפר מתפרנסים בעיקר מחקלאות ומרעיית צאן. כשהגעתי לביתה של פאטמה, מוסטפא בעלה בדיוק חזר מההר בלווית עדר העזים. יחד ישבנו לשתות תה ממש לפני השקיעה. מאוחר יותר יתברר לי שרועה הצאן הצנוע הזה הוא למעשה ה-"דדה" (Dede) של הכפר - ראש הקהילה העלווית המקומית.

     

    לאור העניין שגיליתי בדתם ובכפרם, מוסטפא שמח לקחת אותי לטיול אל בית התפילה המקומי שנקרא ג'ם-אווי (Cem evi "בית התכנסות"), מבנה גדול וחדש יחסית במרכז הכפר שנראה במבט ראשון כמו מסגד. בפנים מכוסה רצפתו שטיחים מקיר לקיר ומעל תקרות גבוהות, אך מעל למבנה לא מתנשא צריח (מינארט). פסל קטן של אתאטורק צופה בנכנסים בשערי המבנה, כאילו היה מייסד טורקיה המודרנית נביא של הדת המקומית.

     

    החדר הפנימי כאילו אינו בשימוש. גם בו נתלתה תמונה גדולה של אתאטורק ולצדה לוח שנה המציין את המועדים הלאומיים בטורקיה. לא היה שום זכר לדת כלשהי או להכנות לקראת החג שחל באותו הלילה. מחוץ למבנה עסק אדם בשחיטת עזים תחת סככה קטנה. בינתיים החשיך. חזרנו לבית ושתינו עוד תה.

     

    לקראת השעה תשע חזרנו למרכז הכפר. הגענו למסגד המקומי, מבנה ציבורי נוסף שאיננו בשימוש. בימי הרפובליקה המוקדמים בנתה הממשלה מסגדים פשוטים כאלו בהרבה כפרים – אפילו בכפרים של העלווים – שמעולם לא משתמשים בהם. מוסטפא צחק ואמר שפעם אף שלחו אימאם לכפר ובני המקום, שלא רצו להתבלט ולעשות צרות, היו באים לפעמים למסגד ואומרים שם "אללה הוא אכבר" כדי לפייס את האימאם, עד שזה התייאש וויתר להם..

     

     (צילום: מידן וישינסקי)
    (צילום: מידן וישינסקי)

     

    ממש מאחורי המסגד ניצב בית גדול-מידות ודרך דלת העץ הגדולה ירדנו במדרגות למרתף רחב ידיים, מוקפד ומעוצב עם שטיחים ובמות מוגבהות. לאט-לאט החלו להגיע אנשי הכפר אל מקום המפגש האמיתי – לא המסגד ולא הבניין הכיבכול "עלווי" שבנתה המדינה – אלא המרתף הוותיק שמאחורי המסגד- זכר לימים שהדת העלווית פעלה בסתר ובצניעות. לכבוד החג הגיעו גם אורחים חשובים – אנשי דת (Dedeler) ממסדר הבקטאשים באיסטנבול. הם התיישבו בשורה לאורך הקיר ומייד התחיל הטקס.

     

    מוסטפא בירך את האורחים בשם בני הכפר והגיש להם נר דולק. ראש האורחים לקח את הנר ובירך חזרה את קהל הנוכחים (גברים מימין, נשים משמאל) במעין תפילה דתית, ולאחר מכן סימן לנגנים להתחיל לנגן. מקהלת גברים החלה לשיר ולנגן שירים נעימים על סאז, כלי מיתר טורקי טיפוסי.

     

    להפתעתי הרבה, שני גברים ושתי נשים קמו מבין היושבים ויצאו במחול משותף, מעין ריקוד זוגות מסורתי ללא מגע, במרכז החדר ממש. הזוגות התחלפו והריקודים נמשכו כשעה. לא צילמתי את הריקודים משום מה.. אני חושב שהייתי פשוט נפעם ומופתע לראות את המחזה הזה באמצע כפר מסורתי בטורקיה.

     

    לאחר עוד כמה ברכות טקסיות ושירים נגמרו הריקודים והתחיל החלק העיקרי של הערב: הארוחה המשותפת. בכלל נדמה היה לי שהעלווים בכפר הם יותר מסורתיים, כמו שאנחנו קוראים לזה, מאש דתיים. במובן מסוים, הם ממש הזכירו לי את משפחתי בזמן קריאת ההגדה בסדר פסח, שהיא בעיקר כתירוץ להיפגש ולאכול ארוחה משובחת..

     

    לשולחנות הנמוכים הוגשו מגשים של סלטים, לחמים ופיאז - סלט שעועית ברוטב טחינה וכן יוגורט טרי ובשר מבושל ברוטב עגבניות. גולת הכותרת הייתה הצלוחית במרכז השולחן שהכילה נוזל שקוף-לבן הידוע בכינויו "חלב אריות" – ראקי טורקי. כל אחד מאיתנו לקח את כוסו וטבל אותה במשקה. הרמנו כוסות לחיים ואיחלנו לעצמנו עוד שנים ארוכות של אוכל טוב.

     

    בפינה: גיגת הראקי (צילום: מידן וישינסקי) (צילום: מידן וישינסקי)
    בפינה: גיגת הראקי(צילום: מידן וישינסקי)

     

    אחרי האוכל חודשו השירים והריקודים, אך אנחנו היינו מבוסמים ועייפים. חזרתי עם מוסטפא ופאטמה לביתם לישון. למחרת התקבצו אנשים מכל כפרי הסביבה לחגוג את האביב. אנשי הכפר בישלו כמויות עצומות של אוכל וערכו פיקניק המוני עם תבשיל בורגול וירקות ועוד תבשילים מלאים בכל טוב. כיאה לעלווים – שהתרגלו להסתיר את דתם במרוצת ההיסטוריה - לא היה זה פסטיבל גדול או צבעוני למדי.

     

    בכל זאת, נכחו בו כמה מאות אנשים שבצניעות חלקו כבוד לאביב החדש שבפתח. לאחר הארוחה הודיתי למארחיי, ארזתי את תיקי ותפסתי טרמפ עם משפחה מעניינת חזרה לעיר הקרובה.. אבל על כך כבר אספר בפעם אחרת..

     

     (צילום: מידן וישינסקי) (צילום: מידן וישינסקי)
    (צילום: מידן וישינסקי)

     

    • מידן וישינסקי הוא מדריך טיולים וטרקים ברחבי העולם. תודה ליותם יעקובסון ולד"ר אייל ג'יניאו על עזרתם בעריכת הכתבה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מידן וישינסקי
    מאמינים בנביאים אחרים. עלווים
    צילום: מידן וישינסקי
    מומלצים