שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פורטיס חוגג 60: עדיין משוגע אחרי כל השנים

    מצד אחד - מקצוען אמיתי, שלמד בהופעות ברחבי אירופה מה שרוקר ישראלי ממוצע לא ילמד בגלגול חיים שלם. ומצד שני - כוכב שהוא הכי אנטי כוכב. ככה זה כשהלב שלך נמצא במקום הנכון, ואתה פועל מתוך רעב אמיתי ולא "מתחזק קריירה". רמי פורטיס בן 60 והוא עדיין מופע הרוקנ'רול הכי טוב שיש לנו כאן

    הדבר הכי מרגש במופע החימום של רמי פורטיס בפארק, רגע לפני הרולינג סטונס, היתה ההתרגשות של פורטיס עצמו. הוא דיבר - כמו תמיד - בהתלהבות ילדותית על הזכות שניתנה לו להופיע לפניהם. או בפורטיסית: "בעוד חצי שעה יעלו לבמה הזאת הפאקינג רולינג סטונס, אתם קולטים את זה בכלל??!".

     

    הוא בן 60, אתם פאקינג קולטים את זה? רמי פורטיס (צילום: vocca) (צילום: vocca)
    הוא בן 60, אתם פאקינג קולטים את זה? רמי פורטיס(צילום: vocca)

     

    היו מספיק סיבות אובייקטיביות להתלהבות הזאת. אחרי הכל, לכמה מוזיקאים ישראלים יצא לחמם את מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס? אבל התגובה של פורטיס היתה הרבה יותר מציון דרך בקריירה. הוא התרגש באמת, כמו אחרון הצופים המעוכים בפארק. וזה אולי סוד הקסם שלו. אדם שיחגוג ממש השבוע (7 ביולי) יומולדת 60, אבל עדיין מתנהל ומתנהג כמו המוזיקאי הכי צעיר בארץ; מישהו שכבר הגיע להרבה שיאים והישגים בתחום שלו, אבל עדיין מרגיש כמו החבר הכי טוב שלך, שלגמרי במקרה נהיה מוזיקאי.

     

     "שמש לך מצפים", מתוך "פלונטר"

     

    כשמסתכלים על הרקע של פורטיס, אפשר להבין מאיפה נולדה התחושה הזאת. הוא מעולם לא היה מוזיקאי מקצועי, בוגר להקה צבאית סטייל. להיפך, הוא שירת כחייל קרבי בנ"מ, בזמן מלחמת יום כיפור (פורטיס סיפר לי פעם על ההפגזות של המיגים המצריים, שטלטלו אותו לגמרי). את תחילת הקריירה שלו הוא עשה כפועל במה, בין היתר של להקת תמוז, ורק בהדרגה הגיע לפרונט. וגם אז, לצד החשוך של הפרונט.

     

     מינימל קומפקט. הבא בתור הוא באמת

     

    "פלונטר", אלבום הבכורה שלו שיצא ב-1978 ונחשב היום למיתולוגיה, נתפס בזמן אמיתי כיציאה כמעט איזוטרית על רקע השמרנות המוחלטת של המוזיקה הישראלית דאז. ולבטח לא הפך אותו לכוכב. לא יפה במיוחד, לא מסוקס, לא וירטואוז מוזיקלי וגם לא זמר "טוב" במובן המקובל. לא פלא שהוא שכן באיזורי השוליים של מועדוני תל אביב (בהרכבים כמו כרומוזום וז'אן קונפליקט), ונפלט בתוך זמן קצר אל מחוץ לגבולות המדינה, תחילה במסגרת ההרכב s.o.b עם מלכה שפיגל וברי סחרוף, ובהמשך כשנקרא על ידיהם לדגל, על תקן הגיטריסט של מינימל קומפקט (ולא הסולן. סמי בירנבך אייש את העמדה האטרקטיבית). למעשה, עד לאוקטובר 1988, אחרי למעלה מ-13 שנות קריירה, פורטיס היה שם אלמוני למדי עבור צרכן התרבות הישראלי הממוצע. אבל אז יצא "סיפורים מהקופסא".

     

     מי מסתתר מאחורי המסכה?

     

    האלבום המופתי הזה, ששינה את ההסטוריה של הרוק הישראלי, נולד בכלל כפרוייקט צד של פורטיס וסחרוף שחזרו לארץ בגלל משבר במינימל קומפקט. כשהם הקליטו אותו, לא היה להם שמץ של מושג שהוא יצליח כל כך. זה חלק מסוד קסמו: האאוטסיידריות. היעדר הציפיות. והצליל הזר שעוטף את הצליל הלגמרי ישראלי, שנשמע בזמן אמיתי כמו הדבר הכי מגניב והכי מעודכן שנעשה כאן, אני עוד זוכר היטב. וזה גם סוד הקסם של פורטיס עצמו. מצד אחד - מקצוען אמיתי, שלמד בסיבובי הופעות בכל רחבי אירופה מה שרוקר ישראלי ממוצע לא ילמד בגלגול חיים שלם. ומצד שני - כוכב שהוא גם הכי אנטי כוכב. נראה ומדבר כמו השכן המשונה והחייכן שלך. הוא בתוך המוזיקה, עמוק בתוך המוזיקה, אבל תמיד מרגיש כמו בנאדם "רגיל", שנקלע אליה במקרה.

     

     כובשים את אירופה, שרים על אמריקה

     

    האלבום "1900?", שיצא שנתיים אחר כך והיה יותר להיטי באופיו, נתן את החותמת הסופית לכך שפורטיס הוא לא קוריוז, הוא מלך. והוא וסחרוף פרצו - במו ידיהם (ובמקרה של פורטיס, כל איבר בגוף, בזמן שהוא שר) את הדלת עבור גל הרוק הישראלי של תחילת שנות ה-90.

     

     

    וכאן מגיעה תקופה ארוכה שאני מעריך במיוחד אצל פורטיס. באופן הדרגתי ומתסכל, הקריירה שלו הלכה ואיבדה גובה. היו לו להיטים גם בשנות ה-90 ("את לא", "תלוי על הצלב"), ושיתופי פעולה מעניינים, כמו זה עם שלומי ברכה, אבל בעוד שברי סחרוף הלך והפך לאייקון הגדול של הרוק המקומי, פורטיס נדחק לתפקיד ה"משוגע" החינני. זה לא הפריע לו להמשיך ולשגר עוד ועוד אלבומים, מלאים ביהלומים קטנים. ובאופן שמנוגד לקריירה של כל אמן כמעט, ללכת ולהשתבח אמנותית עם השנים.

     

     

    "חצי אוטומטי", 2001, הכיל כמה מהטקסטים הכי עמוקים ונוקבים שפורטיס כתב; "על המשמרת", 2006, המשותף לו ולסחרוף היה לטעמי האלבום העברי הטוב ביותר שיצא בעשור הראשון של המילניום החדש; ב-2009 הוא הוציא את "פורטיס משולש", אלבום משולש שיצא בניגוד לכל היגיון כלכלי בעולם שבו הדיסק הלך והתאדה, וכלל פנינים כמו "בלונדיניות באוטוביאנקי"; וב-2011 יצא "החבר אני", אלבום שהוא חבר יקר עד היום.

     

    ככה זה, כשהלב שלך נמצא במקום הנכון. כשאתה פועל מתוך רעב אמיתי ומתמיד, לא רק כחלק מתחזוק של "קריירה". וזה מה שהופך את פורטיס באמת למשוגע, בקנה מידה ישראלי של אמנים סופר זהירים, שחושבים 20 פעם לפני כל מהלך ובסוף נשמעים זהים לחלוטין זה לזה. גם כשהוא מפספס, הוא תמיד אחר. והוא תמיד רוצה יותר.

     

    אז פורטיס בן 60. האמת? לא צירוף מרעיש במיוחד. הוא תמיד היה בן בלי גיל, וכזה הוא גם נשאר. ייחודי. חד פעמי. עדיין משוגע אחרי כל השנים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: בני דויטש
    רמי פורטיס. 60 זה הרוק החדש
    צילום: בני דויטש
    לאתר ההטבות
    מומלצים