"גוף שלישי": לבהות במורן אטיאס בוהה בכם
עשר שנים אחרי שזכה באוסקר המפתיע על "התרסקות", הבמאי פול האגיס חוזר ומביא לדרמת היחסים "גוף שלישי" את ליאם ניסן, מילה קוניס, ג'יימס פרנקו, קים בייסינגר וגם מורן אטיאס עם העיניים הנבובות שלהם. הבעיה היא שהשחקנים כמו הקהל בוהים בעצם בכלום
פול האגיס אוהב אנשים בוהים. אנשים שמבטם הריק נעוץ בחלל מסמלים חיפוש אחר גאולה, סבל, אשמה רודפת ובריחה. גיבורי סרטו החדש "גוף שלישי" ("Third Person"), בוהים הרבה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
שלושה סיפורים מביא הסרט הזה, שלושה שהם בעצם אחד. בסיפור הראשון, סופר זוכה פוליצר (ליאם ניסן), יושב במלון הדור בפריז ומנסה לשווא לכתוב את ספרו הבא. הוא עזב את אשתו (קים בייסינגר) לטובת מאהבת צעירה (אוליביה וויילד) שמגיעה אליו, והשניים מנהלים ביניהם משחקי פיתוי מתעתעים.
בסיפור השני שמתרחש ברומא, גבר אמריקאי העובד בשירות זייפני מותגי אופנה (אדריאן ברודי) נתקל בבר מפוקפק בצוענייה מסתורית (מורן אטיאס שהיא גם אחת המפיקות כאן), הזקוקה נואשות לסכום כסף גדול כדי לחלץ את בתה הקטנה מידיו של איש העולם התחתון. ואילו בסיפור השלישי, שעלילתו מתחוללת בניו יורק, שחקנית מחוסרת עבודה (מילה קוניס) נאבקת בבעלה לשעבר (ג'יימס פרנקו) בעזרתה של עורך דין נאמנה (מריה בלו), על מנת לזכות מחדש באפשרות לראות את בנה הקטן בעקבות תאונה שכמעט והביאה למותו.
האגיס, במילים אחרות, חוזר כאן אל הטריטוריה המולטי-נרטיבית של סרטו זוכה האוסקר "התרסקות" מ-2004. כזכור, גבר סרט זה על המועמד הוודאי לזכייה באותה שנה, "הר ברוקבק" (קשה לשכוח את התדהמה שנרשמה על פניו של ג'ק ניקולסון שפתח את המעטפה בסופו של אותו ערב).
אבל "התרסקות" היה, ונותר, אחד הסרטים המייצגים של זמנו - ואולי בכך יש להסביר את זכייתו המפתיעה באוסקר. בדרכו המניפולטיבית הוא נגע בסוגיות בוערות של מתחים גזעיים ואובדן, והציע גאולה לאמריקה הפוסט-טראומטית בעקבות אירועי 11 בספטמבר.
תחושת הנצלנות הרגשית והפשטנות הרעיונית נעשית חמורה יותר ב"גוף שלישי" - השם מתייחס למעשה הכתיבה ולמרחק שמתקיים בין הסופר והדמויות שהוא כותב עליהן. העובדה שגיבורי כל שלושת הסיפורים נרדפים על ידי עברם ושבכולם מעורבים ילדים במצוקה - משמשת בסיס לטוויסט עלילתי שרק הופך את הסרט לשטחי יותר.
הבעיה עם סרטים הנדרשים למבנה נרטיבי המושתת על ריבוי סיפורים נעוצה בדידקטיות שלהם, וביומרה לעצב אמירה חובקת עולם שאינה אחרי הכל אלא רדודה וצפויה. כזה, למשל, היה "בבל" (2006) של אלחנדרו גונזלס אינייריטו שגרף שבחים על שום הסבל הפיוטי שבו. אך גם סרט שאפתני פחות דוגמת הקומדיה הרומנטית "אהבה זה כל הסיפור" מ-2003 קרס תחת שלל עלילותיו השבלוניות.
אם לחזור אל האגיס, בעוד החיפוש אחר שחרור ומירוק הנפש שהניע את סיפורי "התרסקות" היה רלוונטי לרגע בו נוצר - "גוף שלישי" אינו אלא ניסיון תפל לפרק את מעשה היצירה ולתהות על מרכיביו. מתבקש, אגב כך, לראות בסופר שמגלם ליאם ניסן את בן דמותו של האגיס, שמנסה באמצעותו לבצע רפלקסיה עצמית. במיוחד כאשר סוכן ספרותי מטיח בו האשמות בנוגע לטיבה המכני והנרקיסיסטי של יצירתו - ביקורת תקפה לסרטו הנוכחי. אבל הסרט נעדר כל ממד אירוני, והתוצאה בסופו של דבר מתענגת על הסבל כמקור למעשה אמנותי בעל ערך.
בכלל, קשה לצאת בשלום מסרטים שבמרכזם סופרים במשבר כתיבה. אין קלישאה גדולה מזו. במחשבה עולה, אגב כך, "המילים" הגרוע מ-2012 שבו ברדלי קופר מגלם סופר מתחיל המפרסם תחת שמו כתב יד שמצא באקראי במזוודה ישנה, וישנן עוד הרבה דוגמאות. כאשר אל הדימוי הבנלי מצטרפות טרגדיות הקשורות בילדים ותפנית ארס-פואטית שחוקה בסיום (שאמנם יש בה כדי להסביר כמה תמיהות שעולות במהלך הצפייה) - ההסתייגות מהסרט רק גוברת.
העיסוק באשמת ההורה מלווה את יצירתו של האגיס (ע"ע "מיליון דולר בייבי" שכתב, וקלינט איסטווד ביים). החוויה הטראומטית רודפת את גיבוריו המיוסרים.
זוהי הליכה על חבל דק מאוד שעלולה לגלוש לקיטש זול - וזה בדיוק מה שקורה פה. העובדה שילדים, בכל שלושת הסיפורים, הם קורבנות של הוריהם אינה משמשת את האגיס אלא לדיון מעצבן במעשה הכתיבה כאמצעי להתמודד עם השדים הפנימיים. זה מה שהופך את הסרט לנצלני.
ובעיקר, מה אנחנו אמורים לחשוב על סרט שגיבורו כותב (ברצינות) את המשפט הבא: "לבן. הצבע של האמון. הצבע של הכנות. והצבע של השקרים שהוא מספר לעצמו". מדובר, אולי, בחשבון נפש שעושה הבמאי-תסריטאי באמצעות גיבורו (זהו, אגב כך, הסרט הראשון שהאגיס מביים מאז פרישתו המתוקשרת מכת הסיינטולוגיה לפני כשלוש שנים).
האם גם הוא, כמו הדמות שמגלם ניסן, מסתתר מאחורי כסותה המגוננת של כתיבה בגוף שלישי במקום להתמודד חזיתית עם המשברים שחווה? הסרט לא ממש עושה לנו חשק לגלות את התשובה.
