שתף קטע נבחר

ואהבת לאויבך כמוך

המדיינים היו קרובי משפחה וחברים יקרים של עם ישראל, אך משהפכו לאויבים - התורה ציוותה להרוג בהם גברים, נשים וטף, ו"לבזוז" מהם בתולות, בקר וצאן. ומה עם העיוות המוסרי הזועק לשמים? רוחמה וייס מזכירה: חבר הנפש מאתמול הוא שונא של היום שיתקרב שוב מחר. ואי אפשר לשפוט אותו

מרוב נתונים לא רואים את הפשע

"פרופ' חנני התמנה משנה לנשיא הטכניון בשנת 1961. עם מינויו, הציע להנהיג לימודי הומניסטיקה בטכניון. הפרופסורים צחקו: אין מספיק זמן ללימוד המקצועות העיקריים - ואתה רוצה לגזול זמן ללימודי הומניסטיקה, אמרו לו.

 

"החליט פרופ' חנני לעשות מעשה. כינס מאה סטודנטים באולם אחד והציג לכולם מבחן שכלל שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד.

 

"הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם.

 

"חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים נזדעזעו והסנאט החליט להנהיג לימודים הומאניים".

 

זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת מטות

 

סיפור זה, בווריאציות שונות שלו, מוכר לרבים. לא בדקתי את אמיתותו ואני מביאה כאן את הגרסה שפורסמה על ידי זאב גלילי, הכותב שבדק את מהימנות והביא את גרסתו של יעקב אלעזר (ראו בבלוג מחלוקות עליה).

 

בין היתר, ניתן ללמוד מניסוי זה שהחיפוש ביער העבות של הפרטים הטכניים מסייע לנו להתעלם מהעיוות המוסרי הזועק מתוך התמונה הכוללת. אני חושבת שאסור לנו להקל ראש ולטעון שיש משהו בפרטים הטכניים הגורם להעלמת יסודות מוסריים. העניין חמור יותר! יש משהו באישיות שלנו שמעוניין לחמוק ממשימות מוסריות, והפרטים הטכניים הם כלי עזר יעיל למטרה זו.

 

חשבונאות של רוע

אני מתחילה לקרוא בפרשת השבוע, "מטות", ומחשבון בידי. בלבה של הפרשה סיפור המלחמה עם המדיינים, אלא שבמקום להיבהל מזוועות המלחמה, אני מוצאת את עצמי, בדיוק כמו הסטודנטים מהטכניון, יושבת ומחשבת אחוזים.

 

בני ישראל נצטוו להרוג את כל זכרי מדין, כולל הטף, ולהרוג את כל הנשים שאינן בתולות. הנשים הבתולות, הבקר, הצאן והחמורים, היו לשלל. וכאן מתחילה חשבונאות מדויקת, חשבונאות של רוע.

 

כמו קוראי מקרא אחרים, אני מוצאת את עצמי מנסה להבין כמה נשים בתולות נפלו בשבי (ושואלת את עצמי איך ידעו מי בתולה אמיתית ומי רק מתחזה...), איך חילקו את הבתולות בין העם לבין החיילים, וגם איך מחשבים את אחוזי הבתולות שנתנו לאלוהים (כלומר, לאלעזר הכהן וללווים) ומה עשו עם בתולות האלוהיות האלה, לכל הרוחות.

 

לפי החישובים שלי, קיבל אלוהים בסופו של דבר 352 בתולות מדייניות. אתם מוזמנים לשלוף מחשבונים, לחשב ולצרף הערות ותיקונים בבית המדרש של הטוקבקים – על פי זה:

 

"וַיֹּ֥אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה: וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס ליהוה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן ... וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח אֶחָ֣ד אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יהוה: וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ ... מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף... וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א ... וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ: וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים: וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף: וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יהוה"  (במדבר לא ז-מז).

 

מי אתם המדינים?  

על פי התורה, המדיינים הם דווקא קרובי משפחה וגם חברים יקרים שלנו. מדיין הוא חצי-אח שלנו, בנם של אברהם וקטורה: "וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה. וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ .. אֶת־מִדְיָ֑ן" (בראשית כה א-ב).

 

הפעם השניה בה אנו פוגשים את המדיינים היא בבריחתו של משה מפני פרעה, כשהוא ניצל על ידי בנות מדין ואביהן, יתרו, שהיה כהן דת מדיני: "וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר: וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת...וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה" (שמות פרק ב טו). אותו כהן מדין בא לבקר את משה במדבר ואף משיא לו עצה מנהיגותית מועילה.

 

ובאחרונה, המדיינים קשורים לניסיונות לקלל את בני ישראל על ידי בלעם, ונשותיהם נמצאות במוקד החטא המיני-דתי של בני ישראל בבעל פעור. הדבר המדהים הוא שאנחנו פוגשים את יתרו, חותן משה המדיני, לפני אחד עשר פרקים בסך הכל, ושם, בפרשת בהעלותך, מציע משה ליתרו להתלוות אל עם ישראל - ולהיכנס עמנו לארץ!

 

אני שואלת את עצמי: האם במסגרת המלחמה עם מדיין הרגו גם את חותן משה ואת בנותיו? האם הרגו גם את אשתו (המגורשת) של משה? ואיך הרגיש משה כשהוא ציווה להרוג את עמה של אשתו ושל יועצו הקרוב ולאנוס את בנותיהם הבתולות? איך נרכיב את הפאזל המוסרי הזה ששמו משה? איך נרכיב את הפאזל המוסרי ששמו אנחנו?

 

קרא לי בשמותיי האמיתיים  

תיך נהאט האן הוא מורה רוחני ונזיר בודהיסטי שנולד בויאטנם בשנת 1926, ובשנות הארבעים לחייו הפך לגולה מארצו והקים מרכז רוחני רב השפעה ותלמידים בצרפת. נאמר לי כי את השיר הבא הוא כתב בעקבות התאבדותה של ילדה ויאטנמית שנאנסה בעודה מפליגה באוניית פליטים, ובתגובה לדרישות להוציא להורג את האנס.

 

השיר מבטא את חריפותה של משנתו הרוחנית (תורגם מאנגלית על ידי ברוך שליו)

 

(...)

אני שפירית העוברת מטמורפוזה / על פני הנהר /

ואני הציפור, שנוחתת לבלוע את השפירית /

אני הצפרדע ששוחה באושר / במים הזכים של הבריכה /

אני נחש הדשא / שמאכיל את עצמו בשקט בצפרדע /

אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות / הרגליים שלי דקות כמו מקלות במבוק /

אני סוחר הנשק / המוכר נשק קטלני לאוגנדה /

אני הילדה בת ה-12 / פליטה על סירה קטנה, שזרקה עצמה ללב האוקיינוס / לאחר שנאנסה על ידי פיראט הים /

ואני הוא הפיראט / ליבי עדיין אינו מסוגל לראות ולאהוב

(...)

אנא קרא לי בשמותיי האמיתיים / כדי שאוכל להתעורר / ואת דלת ליבי / אפשר יהיה להשאיר פתוחה לרווחה / דלת החמלה

 

השיר לא עוסק בהצעת סליחה לפושעים או בגילויי רחמים כלפיהם. המשנה הרוחנית שלו תובענית ומהפכנית הרבה יותר, ולפיה החמלה תלויה ביכולתו של כל אחד מאתנו להבין באמת ולעומק שהוא יכול היה להיות הכל - אבל ממש הכל: האונס והנאנסת, הרוצח והנרצח, המחבל וקורבנו.

 

משימתו הרוחנית של האדם היא לגלות שאין בעולם אנשים שהם במהותם טובים ואנשים שהם במהותם רעים. יש נסיבות, יש הרבה מזל, יש הרבה מקום להשפעה תרבותית והרבה מקום לאימון אישי.

 

מי שמעז לדעת שהכל - הטוב והרע, היפה והמכוער - נמצא בתוכו, ומסרב להאמין בכך שלאחר יש תכונות רעות - יקל עליו למצוא נתיבות ללבו של הזולת ומתוך כך לפתור גם קונפליקטים קשים. הוא יהיה פחות מאוים.

 

בתרבות המקראית, ועל רגל אחת, קוראים לעקרון הזה "ואהבת לרעך כמוך". חובה על אדם לזכור שכל רעיו, כל בני האדם, הם כמותו. זו מהותה של האהבה. זו מהותה של החמלה.

 

ניתן לראות בדבריו של תיך נהאט האן פרשנות מדויקת לדרישתו המוסרית של הלל הזקן "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד). לכאורה, מעקרים דבריו של הלל כל אפשרות לדון פושע. וכי כיצד אדוּן אנס, רוצח סדרתי או מחבל? לא הייתי במקומם של אלה ואני מקווה גם לא להיות. אני מניחה שגם רוב הדיינים לא היו במקומות אלה, אז כיצד נקיים מערכת משפט?

 

הצעתו של תיך נהאט האן היא להבין, הבנה עמוקה ולא מעמידת פנים, שלמגינת לבי, למרבה הזעזוע הראשוני ממחשבה זו, בתנאי חיים אחרים הייתי יכולה לבצע פשעים איומים. אם אבין זאת, אפסיק לפחד ולהרתע מהפושעים ואוכל לחשוב על דין שלא רק ירחיק אותם מהחברה, אלא יעזור להם ולחברה להגיע למקום בריא יותר.

 

אני מדיינית, כולנו מדינים

גדולתה של התורה גם בכך שהיא חושפת את הפנים האנושיות של גיבוריה. התורה חושפת אותנו במערומינו - לא על מנת לביישנו, חלילה, אלא על מנת לספר לנו ש"זה כל האדם", שאנחנו כולנו ממש ורק בני אדם.

 

כך גם ביחס למדיינים: חברי הנפש של היום הם האויבים המרים של המחר, והם ישובו להיות חברי הנפש בעתיד. מדיין הוא אחינו, הוא החותן שלנו, הוא היועץ הטוב והחכם והוא האויב שאנו מבקשים להשמיד ולאנוס עד חרמה. זה אותו העם ואפילו אותו אדם ממש.

 

כולנו מכירים את זה: החבר של אתמול הוא שונא של היום - לא כיוון שהוא או אנחנו הפכנו עורנו, אלא כיוון שההפכפכות הזו היא תכונה אנושית, ואם נהיה מודעים אליה ומיודדים אתה, היא תסכן אותנו פחות.

 

מי ייתן ונוכל לראות כיצד האנשים שאנו מפציצים היום בעזה הם בעצם אחים שלנו בעבר וחברים קרובים בעתיד, ונוכל לגלות שיש מוצא שלא כרוך בגרימת סבל ובנטילת חיי אדם.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

השבוע, בנסיעתי מהעבודה הביתה, ברכבת הקלה והצפופה משהו, ישבה מולי אישה צעירה ומרשימה שהסתכלה עלי לרגע ואמרה במבטא צרפתי כבד: "יש לך מטבע של 10 שקלים ליד הרגל".

 

לפני שהבנתי מה היא אומרת, התכופף הבחור החרדי שעמד לידי, הרים את המטבע והושיט לי אותו. אמרתי לו שזה לא שלי, והוא הציע אותו לאישה שישבה לידי. גם היא סירבה לקחת. הוא הציעה אותו לצרפתיה שראתה אותו ראשונה. גם היא סירבה לקחת - אבל אמרה לו בשיא הפשטות: "תן אותו לצדקה". הבחור משך בכתפיים, חייך והכניס את המטבע לכיס.

 

נדמה לי שלכל הנוכחים היה ברור שזה מה שהוא יעשה. אלו הרגעים הקטנים והפשוטים בהם אני אוהבת את החיים הירושלמים שלי.

 

שבת שלום.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גיל יוחנן
רוחמה וייס
צילום: גיל יוחנן
מומלצים